?איפה למצוא את עצמי

צו ה’ הראשון ליהודי הראשון הוא “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. היהודי מצווה להשתחרר מתלות בכל התדמיות החיצוניות שהודבקו לו בארצו, מולדתו ובית אביו, ולמצוא מיהו באמת. כך מתפרש “לך לך” כ’לך אליך, אל עצמך‘ ו”אל הארץ אשר אראך” כ’הארץ אשר בה אראה אותך, אגלה אותך ואת כשרונך המיוחד לעין כל’. כאשר אדם מוצא את עצמו באמת, מממש את כישרונותיו האישיים ואת שליחותו המיוחדת, מתקיימות בו הברכות האמורות בהמשך – “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך… ונברכו בכך כל משפחות האדמה”.

חיפוש עצמי תוך כדי תנועה

הדרכת התורה לחיפוש-עצמי איננה עצירה והפסקת פעילות לצורך התרכזות עצמית. בדיוק להיפך – על כל אחד למצוא את עצמו תוך כדי הליכה, תנועה והתקדמות. החידוש המיוחד של האדם, ביחס לכל הנבראים, כולל מלאכי רום, הוא היותו “מהלך” (כלשון הפסוק “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה”). האדם נועד להתקדם והוא יכול לגלות את עצמו רק תוך כדי תנועה. כל תדמית אישית מקובעת, הנוצרת מעמידה במקום אחד, היא זיוף ביחס ליעוד האמתי של הנשמה.

הליכה מהכלל אל הפרט

אך לאן צריך ללכת? היכן ימצא היהודי מיהו באמת? שני פירושים הפוכים הובאו בחסידות לכיוון ההליכה ב”לך לך”: פירוש אחד בדרך “רצוא”, בהליכה מלמטה למעלה, מקיום האדם בעולם אל שרש נשמתו העליון. פירוש שני בדרך “שוב”, בהליכה מלמעלה למטה, מקיומו כנשמה אל שליחותו בארץ התחתונה.

בעומק, יש לשני הפירושים מכנה משותף – על כל אחד לנוע ממקומו הפרטי אל מציאת עצמו בתוך הכלל:

העליה לשרש הנשמה היא מציאת האדם את עצמו כפי שהוא כלול בכלל העליון, בשרש נשמות כל ישראל. כיצד יכול אדם פשוט, כמו רובנו, להגיע לשרש הנשמה בכלל העליון? בכל דור ישנו “צדיק יסוד עולם” שהוא נשמה כללית – צדיק המזדהה עם כלל ישראל ומשקף את הכלל בנשמתו. כאשר האדם יוצא מעצמו, מתקשר ומתמסר לצדיק, הוא מסוגל לזהות את שרש נשמתו בתוכו. מכאן התחושה כשנכנסים ל’יחידות’ אצל צדיק, שהצדיק רואה אותי לא כפי שאני למטה, במציאותי התחתונה ומלאת החסרונות, אלא כפי שאני בשרשי, עם כל הכחות והכישרונות שנתנו לי מן השמים. האמון והאהבה של הצדיק, שחש את הנשמה כפי שהיא חלק מכלל ישראל, מחברים אותי אל עצמי. בנוסף, לצדיק יש תמונה כללית על עם ישראל והוא משמש כ’רמטכ”ל’ אשר יכול לסייע לכל נשמה להתייצב בעמדה המיוחדת לה למילוי שליחותה.

התנועה ההפוכה – ה”שוב” שאחרי ה”רצוא” אל הצדיק – היא יציאת היהודי מעצמו אל כלל ישראל הממשי, אל הצבור המורכב ממליוני יהודים כ”י. גם כאן על האדם לחרוג מקיומו הפרטי, שהוא לרוב גם מתנשא על רוב הצבור הפשוט והעממי, ולמצוא את עצמו מזדהה עם הכלל. הזדהות זו, המלווה בעין טובה ואכפתית על כל יהודי, מאפשרת לי לזהות מה התרומה היחודית שאני יכול לתרום לעם ישראל – וזו-זו היא שליחותי המיוחדת, המגדירה את זהותי.

לסיכום, מתברר כי כשם שהתדמיות החיצוניות שהודבקו לאדם הן שקריות, וכשם שתדמית מקובעת מסוימת אינה אלא זיוף ביחס לזהות האמתית המתגלה תוך כדי תנועה, כך גם התדמית האישית הפרטית מגבילה ומצמצמת את האוצרות האין-סופיים החבויים בנפש האדם כפי שהיא שייכת לכלל. ובעיקר, דווקא כשהאדם מוצא את עצמו בתוך הכלל, הוא ניצל מהאגוצנטריות בה כרוך בדרך כלל חיפוש עצמי. ואדרבא, באופן זה החיפוש העצמי מביא להזדהות עם הכלל והתמסרות לשליחות דווקא מתוך נקודת האישיות העצמאית והיחודית של כל נשמה.