איש האמת ומלכת היופי

המסע הגדול של אברהם אבינו, בעקבות הציווי “לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך”, היה צעד קטן לאדם ודילוג ענק לאנושות. היה זה הצעד הראשון בהיסטוריה של העם היהודי, שהיה עתיד לשנות את פני העולם כולו.

המסע הזה מתחיל כאשר אברהם בן שבעים-וחמש שנה – לא בדיוק צעיר. על הולדת אברהם אנו קוראים כבר בסוף פרשת נח, אך מלבד ההכרות עם משפחתו לא מוזכר שם כל מעשה או תיאור מיוחד על אברהם עצמו. משום כך אפשר לקבל את הרושם שעד גיל 75 אין אצל אברהם אירוע הראוי לציון מיוחד.

אולם בדברי חז”ל[1] התמונה שונה לגמרי. לנגד עינינו נרקם סיפור שלם, הנשמע מעניין וחשוב לא פחות מכל ההמשך: כילד צעיר מכיר אברהם (ליתר דיוק, אברם) את בוראו ומגלה שיש “מנהיג לבירה”; לאחר מכן הוא שובר את הפסלים של תרח אביו, ובכך מנפץ באחת את אמונתו של האב ואת פרנסתו; בעקבות כך תרח מביא את הבן הסורר לפני המלך נמרוד, והלה משליך את אברהם לכבשן האש, אך בדרך-נס הוא יוצא משם בשלום.

אף כי מחזור סיפורים זה אינו מוזכר בפסוקים, הוא רמוז בהם, בפתיחה לברית בין הבתרים: “אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים”. לא יצאת לבד מאור-כשדים, אלא אני “הוצאתיך” משם (כאשר “אוּר” רומז לכבשן האש). פסוק זה מזכיר מאד את “אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”[2], הדיבר הראשון. אבל רמז זה מכוון רק ליודעי-דבר. התורה מבקשת לכתוב את ‘ההיסטוריה הרשמית’ של אברהם דווקא מ”לך לך” ולא קודם לכן. גם במשנה המפורסמת “עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם”, הרי לפי הרבה מפרשים מניין עשרת הנסיונות מתחיל ב”לך לך” ולא קודם לכן, כאילו כל מה שאירע קודם הוא פרה-היסטוריה שאינו ראוי להזכר.

מה פשר מעמדם המיוחד של סיפורי ילדותו של אברהם, ומדוע אין הם מוזכרים במקרא?

מאמת לחסד ובחזרה

אם נתבונן בראשית דרכו של אברהם, נגלה שהקו המוביל בה הוא האמת. אברהם מגלה את האמת בעולם שבו שולט השקר, והוא הולך עם האמת הזו עד הסוף. הפסלים הם שקר, ולכן שוברים אותם, גם כשמדובר בהליכה “ראש בראש” מול האבא. נמרוד הוא מלך השקר, ולכן מטיחים בפניו את האמת, גם אם המחיר הוא מוות בשריפה (והרי אברהם לא ידע מראש שיעשה לו נס). האמת הזו מצליחה לקומם כנגדה את כולם, ובכותרות העיתונים מסופר על המהפכן הצעיר הקורא תיגר על כל העולם וכולם מגנים אותו, “אברם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד”[3].

לעומת זאת, המידה העיקרית שבה מצטיין אברהם בהמשך פרשות התורה היא ודאי מידת החסד, “חסד לאברהם” – אהבת הבריות, גמילות חסדים, הכנסת אורחים ולימוד זכות מופלג. אכן, מידת החסד הנכונה אינה סותרת את האמת, כמו שאנו יכולים ללמוד מאישיותו של אברהם אבינו. כך למשל, מכח מידת החסד הגדולה דורש אברהם משפט צדק ואמת לאנשי סדום (כפי שהוא מעז להטיח בפני ה’, “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?”).

אין ספק שעד אחרון ימיו הארוכים לא ויתר אברהם על מדת האמת; אך בכל זאת ניתן להבחין במסלול חייו שינוי של דגש, מאמת לחסד. בהיותו צעיר, האמת הבוערת שבאברהם מסתערת על כל פיסת-שקר הנקרה בדרכה, גם אם צריך להטיח את הראש בקיר (עד שמשהו כאן ישבר, או הראש או הקיר). ברוח זו הוא שובר את פסלי אביו ומעיז פנים מול נמרוד. כצפוי, אמת נוקבת כזו מרגיזה הרבה מאד אנשים שנח להם לחיות ב”עלמא דשקרא”. אך בפרשת “לך לך” נפתח בחיי אברהם דף חדש. מייד בהגיעו לארץ המובטחת הוא מבין שעליו להצטייד בהרבה הרבה סבלנות. אך זה הגיע וכבר פורץ רעב בארץ ועליו לרדת מצרימה. לאחר מכן ה’ פורס בפניו תוכנית ארוכת-טווח, כשהוא רק הראשון בשלשלת שממנה יצמח העם, ועד שהעם יחזור לכאן מחכה גלות ארוכה: “גר יהיה זרעך… ארבע מאות שנה”. כמו כן, בינתיים “והכנעני אז בארץ”, צריך להשלים עם קיומם של העמים החוטאים היושבים כאן. בקיצור, עוד רבה הדרך.

דבר זה דורש שינוי של מידת האמת. מעכשיו, האמת צריכה להיות פחות ‘דוקרת’, ולמעשה עליה לפנות את מרכז הבמה למידת החסד, לתת לה לנצח על התזמורת ולשמש לה כינור שני. הדבר דומה לדברי חז”ל[4], לפיהם בבריאת העולם ה’ ‘נאלץ’ להשליך את האמת לארץ (“ותשלך אמת ארצה”) – כיון שהאמת אומרת שאין לברוא את האדם שכולו שקרים – ובמקום זה לנקוט במדת החסד.

ראשית דרכו של אברהם מזכירה את ראשית דרכו של משה רבינו: “ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי”. הקנאות לאמת היא יסוד הכרחי אצל מנהיגי ישראל. ההבדל הוא, שבעוד משה המשיך לנהוג “ביד חזקה” בריש גלי, אצל אברהם הבוגר יותר מתרחשת תפנית משמעותית, והחלק הזה כביכול נעלם. זו הסיבה שהתורה מעלימה אותו ופותחת את סיפורו של אברהם בפרשת לך לך. בחיוך אפשר לומר, שהפרק הראשון בחיי אברהם, בו עמד בתקיפות על האמת, הוא כמעין ‘עבר אפל’ שאין מזכירים אותו, כי הוחלט לעשות לו ‘מיתוג מחדש’ ולהחליף את תדמיתו. אמנם אי אפשר למחוק את העבר, הכל מופיע ברשומות פסקי-הדין ובערך ‘אברהם’ בויקיפדיה… אבל התורה מלמדת אותנו שבכל זאת צריך לנסות. עם האמת בלבד לא מנצחים, ולכן בשלב כלשהו צריך להתחיל מחדש ולשנות את הדגש, להשליך את האמת לטובת החסד, עד שהאמת והחסד ישובו להפגש.

איש האמת מתחתן עם מלכת היופי

נעזוב לרגע את אברהם אבינו ונדבר על שרה אמנו. התיאור הבולט בתורה על שרה הוא דברי אברהם אליה “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את”, והיופי הזה עומד במרכז הסיפור של ירידת אברהם ושרה למצרים. חז”ל מפליגים בתיאור יופיה של שרה: “כיון שהגיעו למצרים ועמדו על היאור, ראה אברהם אבינו בבואה של שרה באותו נהר כחמה זורחת. מכאן שנו חכמים שכל הנשים בפני שרה כקוף בפני אדם”[5].

במאמר מוסגר, זוהי הפעם הראשונה שהמושג יופי מופיע בתורה. בפרשת בראשית בולטת המלה טוב – ה’ אומר על כל אחת מבריותיו “כי טוב”. אמנם נראה ש”טוב” הינו כינוי מקביל ליופי (“ויראו בני האלהים את בנות אדם כי טֹבֹת הנה”, כאשר הכוונה הפשוטה היא, יפות), אך המלה “יופי” עצמה נעדרת. לאחר מכן, כאשר מגיעים לנח, מופיעה המלה חן: “ונח מצא חן בעיני ה'”. אך יופי של ממש מופיע לראשונה רק אצל שרה.

מכל מקום, אם ראינו שאברהם אבינו בתחילת דרכו מצטיין במדת האמת, הרי כעת יש חיבור מרתק בינו לבין מי שחז”ל מתארים כאשה היפה בעולם. איש האמת מתחתן עם מלכת היופי – זהו הזוג היהודי הראשון בעולם. אכן, יחסית יש לאמת אופי ‘גברי’ וליופי אופי ‘נשי’: האמת באה מלמעלה למטה בתנועה זכרית וכמו מצהירה, “כך צריך להיות”; ואילו היופי צומח מלמטה למעלה בתנועה נקבית, ומשקף את יפי המציאות כמות שהיא.

במושגי הקבלה, היופי שבמציאות הוא למעשה יופי עליון ונשגב, ש’נפל’ לתוכה ומסתתר בה בצורת “ניצוצות” קדושים. הדרך לפדות את הניצוצות משביים ולהעלותם חזרה לשורשם היא באמצעות מידת האמת. זהו מה שמגולם במדרש אודות אברהם ושרה ביאור: אברהם איש האמת הביט ביאור המצרי – סמל המציאות הארצית הנמוכה – וראה שם בבואה של יופי עליון, היופי של אשתו, “כחמה זורחת” – כלומר עולה חזרה לשורשה העליון.

החסד משדך בין האמת והיופי

אך במה תלוי החיבור השלם בין האמת והיופי? במידת החסד.

בתחילה, כך כתוב, אברהם לא התעניין ביופיה של אשתו. האמת הצרופה אינה מתעניינת ביופי, כמו מדען קר-רוח שאינו יודע להתפעל מיצירת אומנות (כי אין משוואה שתבטא את היופי הזה). אבל כאשר האמת יורדת אל המציאות ומתלבשת במידת החסד, כשהיא עוסקת יותר ויותר בבירורים (ולא רק מבטלת את הכל כהבל שאין בו ממש) היא מזהה פתאום שיש דבר כזה הנקרא יופי. היא מגלה שבתוך העולם יש לא רק דברים טובים (“כי טוב”), לא רק דברים המוצאים חן (“נח מצא חן”), אלא יופי של ממש: “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את” (הביטוי “יופי של ממש”, נציין, הוא הופכו של “הבל היופי” שלעומתו ניצבת “אשה יראת ה’ היא תתהלל” במזמור “אשת חיל” – מזמור שנדרש במיוחד על שרה אמנו).

האמת ללא היופי נותרת בשמים, והיופי ללא האמת מתדרדר לתהום, אך בתיווכה של מידת החסד מתחברת האמת של אברהם ונותנת כח ביופי של שרה להיות “אמת ויציב… וטוב ויפה”.

כך נוכל להבין את מה שעולה מדברי אברהם לשרה, שעד עתה (בירידה למצרים) הוא לא ידע שהיא אשה יפת מראה! ההסבר העמוק לכך הוא שרק עכשיו הגיע השלב, בחיי אברהם ובתפקידו בעולם, שהאמת לומדת לעסוק ביופי, להכיר אותו ולהעלות אותו. ראינו מקודם שיופיה של שרה התגלה לאברהם דרך השתקפות היאור. ובכן, לפי האר”י הקדוש, רוב הניצוצות נפלו לארץ מצרים (הנקראת “ערות הארץ”), ולכן דוקא בירידת אברהם ושרה למצרים מתחילים לעסוק בבירור היופי. למצרים יש חוש בתענוג – המחפש את היופי הגשמי ומתלהב ממנו (ולכן ברור שהמצרים, כאנשי רשע, לא ‘יפספסו’ את שרה). מתוך חיבור האמת והיופי, ניתן לברר גם את מושג התענוג ולהעלות את כל היופי והתענוג הנפולים בעולם לקדושה – למצוא יופי אלוקי שעליו ראוי להתענג. מי שמנצחת על תהליך זה ומכניעה את פרעה היא שרה אמנו מלכת היופי, והיא עושה זאת בזכות כוחו של אברהם איש האמת (כרמוז בפסוק “וינגע ה’ את את פרעה נגעים גדֹלים… על דבר שרי אשת אברם”).

נקנח ברמז שהו גם יפהפה וגם אמיתי: יֹפי ועוד אמת עולה בגימטריא ישראל. כאשר חז”ל אומרים שלא רק יעקב אלא גם אברהם ויצחק נקראו בשם ישראל[6], וכן במלה ישראל נמצאים ראשי התבות של כל האבות והאמהות (אברהם, שרה, יצחק, רבקה , יעקב, רחל, לאה) – לומר שאצל כולם היה חיבור של אמת-יפה עם יופי-אמיתי. כעת, אם נוסיף ונצרף את לצמד המלים את המלה חסד נקבל תרי”ג – מספר המצוות בתורה וסמל שלמותה[7].