אלול: חוש התיקון

כמה פעמים הסתכלתם סביבכם על מצב החברה שלכם – המשפחה, העם, האנושות כולה – ואמרתם לעצמכם שאין סיכוי, האדם הוא יצור חסר-תקנה ולא ניתן לעשות אתו דבר? כמה פעמים הרגשתם שאתם בעצמכם כבר מבוגרים ומקובעים מדי מכדי לעשות שינוי משמעותי בחיים?

מול התחושה הזו ניצב חוש הנפש של חודש אלול: חוש המעשה. על פניו, נשמע כאילו "חוש המעשה" הוא סוג של כשרון למעשיוּת, יכולת לתרגם רעיונות וחזונות מופשטים לפעולות ממשיות; אך לא זו הכוונה – הכח לעבור מעיון לעשיה טופל כבר בחוש בו עסקנו קודם, הוא חוש ההילוך שכנגד חודש סיון.

אם חוש המעשה אינו חוש למעשיות, אז מה הוא כן? הדרך הטובה ביותר לאפיינו היא כיכולת לעשות מחדש, לתקן ולשפר מציאות קיימת בשלב מאוחר שלה. אכן, זו המשמעות המדויקת, לפי התורה, של הפועל ע-ש-ה בעברית: בניגוד לפעולת הבריאה המבטאת היווּי של משהו יש מאין, ובניגוד לפעולת היצירה המבטאת שינוי צורה מהותי מדבר אחד לדבר אחר, פעולת העשיה מבטאת שיפור ושכלול הדרגתיים של דבר קיים, מבלי שהוא משנה מהות לגמרי. עשיה היא בעצם תיקון, ואולי כך אנו צריכים לכנות את חוש המעשה בדורנו: חוש התיקון.

חוש התיקון הוא אם כן היכולת להסתכל בדברים שהם כבר באמצע הדרך, שהיה אפשר לחשוב עליהם שהם אבודים, ובכל זאת לראות בהם פוטנציאל לשיפור. ליתר דיוק, זהו חוש המאפשר לזהות בכל דבר שתי בחינות בו-זמנית: היכן הוא נמצא כרגע בפועל, ולהיכן יש לו סיכוי להתקדם. מבט כפול זה מאפשר לנווט בין קבלתו המוחלטת של הדבר כמות שהוא, לבין כפיית שינוי קיצוני מדי עליו.

חוש התיקון הוא במידה גדולה האנושי מכל חושי הנפש. שכן, יש להודות, אין לנו יכולת לברוא דברים יש מאין. אפילו ליצור משהו – במובן הנ"ל של שינוי מהות – זה כמעט בלתי אפשרי עבורנו. מה שנותר לנו לעשות הוא… לעשות. לקחת את חומרי הגלם הקיימים ובצעדים קטנים, הדרגתיים ומצטברים לעמול על תיקון העולם. אכן, זהו יעוד האדם לפי הפירוש החסידי לפסוק החותם את מעשה בראשית, "אשר ברא א-להים לעשות": אלוקים ברא את העולם כדי שאנחנו נעשה אתו משהו.

הסוף הוא אמצע, האמצע הוא סוף

מדוע מקביל חוש התיקון דוקא לחודש אלול?

ובכן, קודם כל חודש אלול הוא "חודש הרחמים", המוקדש כולו לאמירת סליחות ולהרהורי תשובה – כלומר לתיקון כל מה שפגום ומקולקל בחיינו. בנוסף, היה זה בראש חודש אלול שמשה רבינו עלה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, לאחר שאת הראשונים שבר בעקבות חטא העגל. קבלת הלוחות השניים היא סמל מובהק לכח להתחיל מחדש בשלב מאוחר, אחרי נסיונות קודמים וכושלים (קבלת הלוחות הראשונים, דרך אגב, נעשתה בחודש סיון שכנגד חוש ההילוך – חיזוק נוסף לכך שחוש ההילוך מבטא עשיה ממקום תמים וראשוני, ואילו חוש המעשה מבטא תיקון ממקום בוגר ולמוד טעויות).

זיקה נוספת בין אלול לבין חוש התיקון קשורה במקומו של אלול במעגל השנה. אנו רגילים לחשוב על אלול בתור החודש האחרון, שמיד לאחריו מגיעים תשרי וראש השנה. אך למעשה ישנן שתי דרכים עיקריות למנות את חודשי השנה – מתשרי ומניסן. מצד אחד בא' תשרי חל "ראש השנה" שלנו, אך מצד שני תשרי הוא החודש השביעי לפי התורה, וניסן הוא המכונה "ראש חדשים" (זו הסיבה שאת שנים-עשר החושים החלנו למנות במאמרים אלו מניסן).

מכיון שהמרחק בין שני חודשים אלו הוא בדיוק חצי שנה, יוצא כי שתי נקודות ה'ראשית' נעוצות במעגל השנה זו מול זו. במלים אחרות, בדיוק באמצעו של מעגל שנה אחד מסתיים ומתחיל מחדש מעגל השנה האחר. בכל רגע נתון במהלך השנה, אנו נמצאים בו-זמנית בחציו הראשון של אחד המעגלים ובחציו האחרון של המעגל השני.

חוויה כפולה זו מגיעה לשיאה לקראת נקודות הסיום של שני מעגלי השנה, כלומר באדר ובאלול. אם אנו רגישים לפעימה הבו-זמנית של שני המעגלים, הרי שברגעים אלו אנו חשים כיצד כל סוף הוא סוג של אמצע, וכל אמצע הוא סוג של סוף. נתמקד באלול: אל תוך החוויה המוכרת לפיה אלול הוא סוף השנה, בא מעגל השנה המקביל ומחדיר את החוויה כי אלול הוא בסך הכל סוף המחצית הראשונה – אמצע השנה. כלומר, הוא מעדן וממתיק את חווית אלול כסוף, ומזכיר שהסוף הוא גם התחלה של פרק חדש. וכן להפך: אם אנו חווים את אלול כאמצע, בא המעגל האחר ומזכיר לנו כי אמצע השנה היא סוג של סוף – זמן לסכם את המחצית הראשונה ולקבל החלטות ביחס לשניה.

אם חוש התיקון שייך לחודש אלול, הרי שכמו החודש עליו לשאת בתוכו את שני ההפכים של חווית האמצע וחווית הסוף, לאפשר לנו לראות את הסוף כאמצע ואת האמצע כסוף. וביתר פירוט: כאשר אנו תופסים משהו כאבוד או מאוחר מדי בא חוש התיקון, הקשוב לפוטנציאל התיקון של הדברים, ומזכיר לנו שמה שנראה כסוף אינו אלא התחלה של פרק חדש; במקביל, מול נטייתנו האובדנית לראות במשברי אמצע (כמשבר אמצע החיים…) את 'התחלת הסוף', מציע לנו חוש התיקון לראותם כסוף ההתחלה – זמן לסכם את החצי הראשון ולקבל החלטות טובות לקראת השני.

תמימותה הנצחית של הנשמה

השבט המקביל לחודש אלול הוא שבט גד, ואם כן גם הוא יכול לתרום להבנתנו את חוש התיקון.

משמעותה של המלה גד היא מזל. במקור, מזל פירושו שורש רוחני, חלק גבוה ונסתר בנשמה, שתפקידו הוא לסייע לגדילתנו (אף מלה זו היא מלשון גד). לפי חז"ל לכל דבר בעולם יש מזל: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבה י, ו).

העיסוק במזלות נוטה להדרדר במהירות רבה לרוחניות 'זולה', "עבודת כוכבים ומזלות" בה אנשים מנסים לתמרן בין סבך כוחות מיסטיים, על פי רוב מדומיינים, ולנצלם לצורכיהם. לשם כך הדגישו חז"ל ש"אֵין מזל לישראל" – כח האמונה היהודי מתעלה מעל כל המזלות למיניהם וחותר ליצירת קשר פשוט עם הבורא, המקבל בתמימות ובהכרת הטוב כל מה שבא עלינו. מצד שני, יש משהו עמוק ועוצמתי בדימוי שורש הנשמה, שיכול לבטא גם את הקשר עם הבורא עצמו. מסיבה זו החליט הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, לעשות תיקון לדימוי המזל, וקרא מחדש את מימרת חז"ל כך: "אַיִן – מזל לישראל". האַיִן האלוקי, כלומר הבורא, הוא המזל של ישראל.

הקישור בין גד לחוש התיקון רומז, כי על מנת לגייס את הכח לשפר את עצמנו על רקע שלל עובדות החיים ונטיות הנפש השליליות הנתונות לנו, עלינו ליצור מגע עם שורש הנשמה שלנו, עם האַיִן האלוקי המחייה אותנו בבסיסנו. רק באמצעותו אנו יכולים לחולל שינוי ממשי בחיינו.

ואם כבר במזלות עסקינן, הרי שהמזל של אלול קשור אף הוא לחוש התיקון: מזל בתולה. הבתולין הם סמל לתמימות ולראשוניות, והשיבה מדי אלול למזל בתולה רומזת ליכולת למצוא בתוכנו, כל פעם מחדש, רובד תמים שהחיים טרם פצעו וחיללו אותו. אכן, על שורש נשמתנו, הנטוע הרחק מעלה מעלה מתהפוכות חיינו, ניתן לומר כי הוא ניחן בבתולים נצחיים: הוא לעד ילדי, חדור-תקוה ובוחר בחיים, ולכן לעד נכון לעשות משהו חיובי עם חיינו. 

י"ב חושי הנפש – רשימה מלאה