אל תכבה את האגו, תנמיך אותו

עִצמו את העיניים. חזק. התרכזו, מחקו את כל המחשבות. כעת אמרו שלוש פעמים, בכוונה רבה: אין אני! אין אני! אין אני!

כעת פתחו את העיניים, ו… מזל טוב, איבדתם את האגו! בקרוב מאוד תראו שהחיים בלי אגו הרבה יותר מוצלחים, ותישלח אליכם חשבונית בצירוף שי כפול: טי-שירט עם הכתובת “אני מואר!”, וסיכה לדש – “אבד את האגו מיד, שאל אותי כיצד”.

סליחה, מה אמרתם? עוד לא איבדתם את האגו? הוא עדיין…? אנחנו מבינים. טוב, לפעמים קורות תאונות כאלה, כנראה לא מספיק התכוונתם. לא נורא, נתחיל מההתחלה (אל תדאגו, כרטיס האשראי שלכם יחויב אוטומטית): עצמו את העיניים. חזק…

*  *  *

ביטול האגו הוא עניין חמקמק. הוא מתחיל בתובנה גדולה: שתפיסת ה”אני” שלנו – השקוע בעצמו, התחרותי, המבקש לעשות לעצמו שם – היא מקור כל התכונות השליליות שלנו, וממילא גם העצב והסבל שלנו. בעקבות תובנה זו מתעורר הרצון לבטל את האגו, להתמזג במשהו גדול וגבוה יותר; אך ככל שמנסים זה מסתבך יותר, ולעתים קרובות מרגישים שעצם הניסיון – שכולו בעצם סוג של התעסקות באגו על דרך השלילה – רק מרחיק אותנו מיעדנו.

לפי החסידות, ביטול האני הוא אכן מדרגה גבוהה וחשובה (אם כי, כפי שמיד נראה, הוא מוגדר באופן שונה מעט מהמוכר), אלא שהחסידות מכירה בכך שיש מלכוד מובנה בניסיון להשיגו במישרין. לשם כך מוצגת מדרגת ביניים מציאותית ונגישה יותר בדרך לביטול. היא נקראת שפלות (במובן של שפלות רוח), ומהותה איננה כיבוי האגו אלא הנמכתו – סיגול החוויה של היותנו קטנים ורחוקים מבוראנו. שפלות היא חוויית האגו המתוקנת, ודרכה ניתן להגיע יום אחד, בעזרת השם, גם לביטול.

איך אומרים אגו בעברית?

נתחיל מההתחלה. המלה אֶגוֹ פירושה בלטינית “אני”, והיא אינה קשורה ישירות לשפה העברית (אם כי היא נושאת דמיון עז למלה גַּאֲוָה, ואם אומרים הַאֶגוֹ בה”א הידיעה הרי שהיא ממש בנויה מאותן אותיות). בחסידות יש מונח אחר לתחושת האני המופרזת והשלילית: יֵשוּת. המונח “ישות” אינו מתייחס כאן למציאות אובייקטיבית, ל”דבר שישנו”, אלא לחוויה סובייקטיבית – החוויה של היות “יש ודבר בפני עצמו”, תחושה חזקה שאנו משהו עצמאי ונבדל משאר ההוויה.

מה שנקרא היום “ביטול האגו” מכונה אם כן בחסידות ביטול הישות. הֶפך הרגשת ה”יש ודבר בפני עצמו” הוא הרגשת אַיִן: חוויה (ליתר דיוק, היעדר חוויה) שאין לנו מציאות עצמאית ונבדלת משל עצמנו, אלא שאנו חלק מהקדוש-ברוך-הוא, הבטל אליו כפי שחלק מעצם תמיד בטל אל השלם. מי שמגלם לפי החסידות יותר מכל את ביטול הישות הוא משה רבנו, שהתמסר באופן מוחלט לשליחותו להנהיג את עם ישראל, תוך ביטול רצונו האישי.

ביטול הישות, חשוב להסביר, אינו ביטול של האישיות שלנו. אין מדובר במין סירוס עצמי או מחיקה של מי שאנחנו. החוויה העיקרית בביטול היא שהמודעות שלנו נעתקת מהתמקדות בעצמנו, ומופנית אל עבר אלוקים, עד שאנו כביכול שוכחים עצמנו אל מולו. למעשה, המודעות הגדלה והולכת לנוכחות ה’ היא-היא המבטלת יותר ויותר את תחושת עצמנו כמציאות בפני עצמה.

אדרבה, לא זו בלבד שהביטול העצמי אינו מוחק את האני הפרטי והייחודי שלנו, אלא שהוא מאפשר לו להתגלות ביתר בהירות: ככל שאנו חדלים להתעסק בעצמנו באופן ישיר, כך הולכת אישיותנו ומתפשטת מהלבוש המסורבל של הדימוי העצמי שלנו לגביה, וכך יכולה להתבטא בחופשיות גדולה יותר.

מלכודות הביטול

אף שיש מדרגות ושלבים שונים בביטול הישות, מדובר במדרגה גבוהה מאוד, שאדם רגיל אינו יכול להגיע אליה במישרין בכוחות עצמו. מי יכול להיות כמו משה רבנו?

יתרה מכך, הדרך אל הביטול רצופה מלכודות המונעות הגעה אליו. מלכודת אחת היא מפח הרוח שבא אחרי הכישלון החוזר ונשנה לבטל את האגו, שיכול להוביל לכדי דיכאון ואפילו שנאה עצמית. אין פלא: אם אנו מציבים בפני עצמנו משימה בלתי-אפשרית, ומשכנעים עצמנו שבלעדיה אנחנו אגואיסטים חסרי תקנה, סופנו לתעב עצמנו על שלא הצלחנו להגשים אותה (בהחלט יש מקום להצטער על עיקשותו של האגו שלנו, אך לשנוא עצמנו בשל עצם קיומו זה כבר בלתי-מוצדק והרסני).

מלכודת שנייה, המסתעפת מהראשונה, היא המסקנה שאי-אפשר לבטל את האגו ולכן אין טעם לנסות. מסקנה זו מחזקת את התחושה שעלינו לקבל את האגו לגמרי, כמות שהוא, ללטף, לאהוב ולהצדיק אותו. התוצאה הסופית של זה היא העצמה קיצונית של הישות במקום ביטולה.

לבסוף ישנה המלכודת הגרועה מכל, והיא השקיעה לאשליה כי כבר ביטלנו את האגו. העמל על ביטול האגו יוצר ציפייה דרוכה להתממשותו, וזו יוצרת בתורהּ פיתוי אדיר לפרש כל מיני הישגים וחוויות שלנו, וכן שבחים הנאמרים לנו, כסימן שהִנֵה – איבדנו את האגו ואנו צדיקים. השקיעה לאשליה מתוקה זו היא כמובן הדבר המנפח את האגו יותר מכל…

מכל הסיבות האלו פירטה החסידות יעד קודם לתיקון הנפש, הקשור לביטול ומקרב אותנו אליו, אך ניצל מכל המלכודות שמנינו: שפלות הרוח, או בקיצור פשוט שפלות.

אז מה בין ביטול לשפלות?

קודם כל, במצב של שפלות יש אגו. הוא שם, מרגישים אותו, ואין כל יומרה להצליח להיפטר ממנו בכוחות עצמנו. אך האגו הוא במצב מונמך. חוויית השפלות כשמה כן היא: זו החוויה שאנו במקום נמוך לעומת מקום גבוה יותר. מהו המקום הגבוה שלעומתו אנו מרגישים נמוכים? ובכן, שפלות היא ההכרה שיש לנו נשמה אלוקית הנטועה באין-סוף, שהיא הופקדה בידינו על מנת שנעשה עמה גדולות ונצורות, שיש לנו ייעוד נעלה ומרומם – ועד כמה אנו רחוקים מהגשמתם של כל אלה! במלים אחרות, השפלות היא ההכרה בגודל אי-הביטול שלנו.

שנית כל, שפלות אינה ההפך של ישות. היא אינה מצב של “אַין” לעומת מצב של “יש”. שפלות היא ההפך של גאוּת, כלומר גאווה והתנשאות מעלה (שהיא כאמור עיקר האגו בעצם). היא התחושה שאנו נמוכים לעומת משהו שנמצא מעלינו. השפלות מודה בכך שביחס לאין-סוף האלוקי כולנו תמיד רחוקים באופן אין-סופי, ולכן לא משנה כמה עשינו, השגנו או צברנו, אנחנו תמיד באותו מישור עם כל האחרים ואין לנו זכות להתגאות מעליהם.

הדמות המגלמת את השפלות יותר מכל היא דוד המלך. דוד המלך היה אולי הלוחם הגדול ביותר בתנ”ך, מי שכבש את ירושלים והעמיד בה את כס מלכותו, וששירי הלל להישגיו נכתבו עליו עוד לפני שהיה בן שלושים; אך כל זה לא עצר אותו מלחוש שאין הוא נעלה מהעבדים והאמות הפשוטים ביותר, ובהעלאת ארון הברית חזרה לירושלים “לפזז ולכרכר” עמם כאחד האדם. כאשר אשתו מיכל, בת המלך שאול, הוכיחה אותו על כך, תשובתו היתה “ונקלֹתי עוד מזאת, והייתי שָׁפָל בעינָי” (שמואל ב ו, כב). אף שהביטוי “שפל” במובן חיובי זה מוזכר פעמים אחדות בתנ”ך, זוהי הפעם היחידה שבה מישהו מסוים מכונה בתואר זה. לכן דוד הוא סמל השפלות.

המונח “שפלות” עשוי להישמע שלילי, ולהזכיר חוויות משפילות ואנשים שפלים. ואכן, ישנו סוג של שפלות שלילית, המתבטא בדיכאון, בשנאה עצמית ובתסביכי אשמה. אך שפלות זו היא כוזבת. למעשה, אין היא אלא סוג של גאווה בתחפושת: מקורה בדימוי עצמי נפוח שאנו חיים בצלו, ולא מסוגלים לסבול עצמנו כשאיננו עומדים באידיאל המושלם שהוא מציב. גאוותנו מייצרת שפלות שלילית על מנת לסחוט מחמאות ו’פיצויים’ מהסביבה, או כדי לשמש כתירוץ ליפול לדיכאונות ולהתייאש מתיקוננו העצמי.

השפלות האמיתית איננה חיים בדימוי עצמי שאנו מושלמים, אלא בדיוק להפך: חוויה ישרה וחזקה של חוסר שלמות. ממילא, שפל הרוח אינו נופל ברוחו כאשר הוא מגלה שהוא נופל משלמות; הוא מלכתחילה לא ציפה להיות מושלם. דבר זה מתייחס גם למלכוד שראינו לעיל לגבי הביטול: האכזבה מהתגלית שעדיין יש לנו אגו. בניגוד לשואף לביטול, השואף לשפלות ניצל מאכזבה זו, שכן הוא מעולם לא התיימר לאבד את האגו. במקרה הכי גרוע הוא רק מגלה שהוא לא מספיק שפל רוח – ודבר זה רק מחזק את שפלותו!

דבר שני המבדיל בין שני סוגי השפלות הוא, שבעוד השפלות הכוזבת מלווה בהרגשה שהקדוש-ברוך-הוא מאוכזב מאיתנו או אפילו שונא אותנו, השפלות האמיתית הולכת יד ביד עם תחושה שהוא אוהב אותנו ונמצא איתנו כאן ועכשיו במצבנו האמיתי. במלים אחרות, כששפלות הרוח היא אמיתית, אנו זוכרים שהקדוש-ברוך-הוא מרחם עלינו ומאמין בנו. אין אלו רחמים מתנשאים או מעליבים אלא טובים ועוטפים, של אב האוהב את בנו כמו שהוא, בלי העמדות פנים, ונותן לו עוד ועוד הזדמנויות. נכון, הקדוש-ברוך-הוא מצפה מאיתנו תמיד להיות טובים יותר ממה שאנחנו ולתקן את המגרעות שלנו, אך מצד שני הוא לא אוהב שקרים והעמדות פנים, גם לא שקרים עצמיים. לכן בכל פעם שאנו מודים באמיתוּת שפלותנו הוא שמח לקראתנו.

שפלות ושמחה

מכל זה יוצא, שאף כי בוודאי יש יסוד של צער בשפלות, יש בה גם יסוד חזק עד מאוד של שמחה – שמחת השתחררותנו מעול הדימויים העצמיים הנפוחים המאמללים אותנו. בהודאה כי אנו קטנים ורחוקים מייעודנו יש קלילות וחופש. היא מאפשרת לנו להיות שמחים בחלקנו (שכן איננו חשים כי מגיע לנו דבר), וכן להרגיש כי הכל עוד לפנינו – הרי מהתחתית אפשר רק לטפס!

אכן, לא רק בחלקנו אנו שמחים כאשר אנו בשפלות, אלא גם בה’. מי שהוא שפל ברוחו יודע שכל מה שיש לו בחייו מגיע אליו כמתנת חינם מה’. מסיבה זו הוא מלא בהודיה ובשמחה תמיד, שכן הוא מרגיש שעם כל ריחוקו מה’, ה’ קרוב אליו ומשפיע עליו מחסדו. דבר זה מובע בפסוק “וְיָספו ענוִים בה’ שמחה…” (ישעיהו כט, יט): שמחת הענווים – הלא הם שפלי הרוח – היא בה’, הוא מושא שמחתם (פירוש נוסף לפסוק הוא שהענווים גם מוסיפים שמחה בה’ עצמו, הנהנה לראותם פותחים את לבם אליו).

המשפיל עצמו – במובן החיובי שהצגנו כאן – ומקטין את האגו שלו בעיני עצמו יותר ויותר, אולי יזכה יום אחד, בלי לשים לב, גם לבטל את האגו.

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאת ידיעות אחרונות