אם ירצה ה’

מאז יעקב אבינו “שם שמים שגור בפי כל” ויהודי מאמין אומר כמה פעמים ביום “אם ירצה ה'” או “בעזרת ה'”. מה פשר התוספת “אם ירצה ה'”? האם היא באה להחליש את ההבטחה והמחויבות של המבטיח? האם היא תזכורת, זהירה ומפוחדת, שה’ יכול ‘לקלקל’ לי את התכניות? האם תכליתה להזכיר שם שמים על המעשים העתידיים, לבלתי ירום לבבו של העושה (בבחינת “וזכרת את הוי’ אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל”)?

כשאומרים”בעזרת ה'” מכירים שכל מעשינו הם בעזרתו יתברך – ובלעדיו מאומה לא יצלח. בעומק יותר, כוונת “בעזרת ה'” היא לא שה’ עוזר לנו – הוא העושה ואנו איננו אלא עוזרים על ידו כ”מסייע שאין בו ממש” (כמאמר ר’ אשר פריינד – ה’ לא עוזר לי…). אך כשאומרים “אם ירצה ה'” הכוונה אחרת:

את עצמות ה’ איננו יכולים לתאר, אך אחת ההגדרות לה’ היא מי שהכל מותנה בו-ברצונו (“הוא ורצונו אחד”). בלשון הרמב”ם, “והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים… לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי” – ה’ הוא “מחויב המציאות” וכל דבר אחר הוא “אפשרי המציאות” התלוי בה’ ומותנה ברצונו. באמירת “אם ירצה ה'” אנו רוצים לקשר את “אפשרי המציאות” שלנו למציאות האמתית של “מחויב המציאות” ובכך להעניק לו תוקף אמתי. “אם ירצה ה'” אין פירושו ‘נעשה אם ה’ לא יפריע’ אלא ‘אם אכן נעשה – זהו רצונו האמתי של ה’!’.

אכן, אמתת ה’ היא למעלה מטעם ודעת שלנו, למעלה מהמשוער והמצופה. כשאומרים “בעזרת ה'” אנו חיים ב”עלמא דאתגליא” (השכינה-המלכות, ה”עזר כנגדו” של הקב”ה, סוד “בעזרת ה'”) – מודדים את העולם הגלוי והידוע לנו לפי הבנתנו ופועלים בו בעזרת ה’. “אם ירצה ה'” מעלה אותנו ל”עלמא דאתכסיא”, למקום אי-הידיעה ואי-הוודאות – איננו יודעים מה ירצה ה’, ואנו פתוחים להיות מופתעים מרצונו.

חז”ל אומרים ש”אִם” ניתן לקרוא גם כ”אֵם” – ב”אם ירצה ה'” אנו עולים מ”עזר כנגדו”, גילוי אלקות במציאות הידועה והגלויה, לאמא ההרה בתוכה מציאות עתידית נעלמת. בסופו של דבר, סימן השאלה על ההווה מוליד תשובה חזקה יותר (דוגמת קיום שטר אחרי שיצא עליו ערעור), שמקורה גבוה ועצמי הרבה יותר (על דרך “מקום שבעלי תשובה עומדין בו”, שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו).

כך, כאשר אליהו הנביא הסביר שמשיח אמר שיבוא “היום” ובעצם התכוון ל”היום – אִם [בקֹלו תשמעו]” הוא לא התכוון להחליש את תוקף דבריו אלא לחזק אותם: התנאי הופך את ביאת המשיח לדווקאית ואמתית וקיום התנאי מגלה-מוליד את האיתן שבנשמה, את הנצחיות של “איתן האזרחי” המשכת מאברהם אבינו עד לזריחתה לעתיד לבוא.