אמונה מרפאת

המצה שנאכל עוד שבוע נקראת “מיכלא דמהימנותא” (מאכל האמונה) ו”מיכלא דאסוותא” (מאכל הרפואה). במצב המתוקן האמונה היא זו שמביאה רפואה (לעומת מצב פחות טוב, בו הרפואה מחולי היא המעוררת אמונה).

האמונה מרחפת כ’מקיף’, בלי להזדקק לפרטי המציאות, ומצדה הכל טוב, בריא ושלם תמיד. החולי מורגש רק במבט פנימי על המציאות, המודע-עד-כאב לכל חסרונותיה. כדי שהאמונה המקיפה תביא רפואה לפרטי המציאות צריך להפנים אותה, להפוך אותה לדעת פנימית המתבטאת בכל תחומי החיים ומביאה רפואה שלמה ברוחניות, בקיום רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא-תעשה, ובגשמיות, ב-רמח אברים ו-שסה גידים (של האדם, ‘עולם קטן’, ושל העולם, ‘אדם גדול’). על האמונה בה’ להפוך למורת דרך בחיי היום-יום, בקיום מצוותיו, ועל האמונה בטוּב ה’ להופיע במציאות, בטוב הנראה והנגלה.

כיצד ניתן לגשר על הפער בין האמונה השלמה לבין המציאות וחולאיה? כיצד האמונה, בה הכל שלם וטוב, לא מטרפדת את תחושת הצורך והדחיפות לפעול העולה מתוך המציאות? כיצד המודעות לקשיי המציאות, עליה נאמר “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”, לא מייאשת ופוגעת באמונה? כדי לחבר בין האמונה לדעת נצרך כח נפשי שנקרא חפץ.

חפץ, בניגוד לרצון רגיל, הוא חיבור של תענוג ורצון. הרגשת התענוג העתידי, כאשר יושג מה שחפצים בו, עושה את הרצון עמוק, מסור וגם מחיה הרבה יותר. חיבור התענוג והרצון הוא עצמו פרי של האמונה. לדוגמה, כשמתעצמים עם האמונה במשיח מתחילים להרגיש את התענוג שיהיה כאן כאשר יבוא משיח – וכאשר הרגשת התענוג מתעצמת גובר גם החשק-הרצון להביא את המשיח בפועל. שני רכיבי החפץ משלימים זה את זה ומגשרים על הפער בין האמונה והדעת: תחושת התענוג העתידי ממתיקה את המצוקה המייאשת והופכת את הדחף לשינוי שמח ומאמין; תחושת הרצון מתגברת על השלמות חסרת-המעש שעלולה להתלוות לאמונה (כלשון הפסוק, “המאמין לא יחיש”) ו’מריצה’ את האדם לחולל שינוי.

הדמות המאזנת בנפש בצורה השלמה ביותר את האמונה והדעת-הרפואה היא מלך המשיח: מחד, אין כמוהו מאמין בביאתו “היום” (כפי שענה לשאלת רבי יהושע בן לוי אימתי יבוא). מאידך, אין כמוהו רגיש ליסורי הגלות, כמצורע החווה בגופו את נגעי וחולאי עם ישראל כולו. לכן תכונת ה’חפץ’ האלוקית מאפיינת אותו יותר מכל, כפי שנאמר בו “והוי’ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ הוי’ בְּיָדוֹ יִצְלָח” – המשיח מכיר שה’ חפץ ליסרו כדי שיחוש על גופו את קשיי המציאות וידאג לריפויה; הוא מסוגל לקבל את היסורים הללו באהבה ושמחה, כי הוא חש בהם גם את הנחמה והתענוג העתידיים שיבואו, ודווקא לכן הוא זוכה לכך ש”חפץ הוי’ בידו יצלח” בהבאת הגאולה האמתית והשלמה.