אמונה – תקוה – בטחון

מבט ראשוני על ‘אמונה ובטחון’, עלול להיות מטעה. נראה לנו כי מדובר בשני מושגים קרובים, כמעט זהים. התבוננות בהם תעזור לנו להבין את ההבדל ביניהם ואת מקומה של כל תכונה בעבודת הנפש.

 אמונה ובטחון – אין ויש

למידת ה’בטחון’ ישנם שני פסוקי מפתח: “רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה’ חסד יסובבנו” (תהלים לב, י). הרשע, זה שאינו בוטח בה’, מלא מכאובים בגוף ובנפש. לעומתו, הצדיק, הבוטח בה’, מובטח שחסד יסובב אותו וירפא לו מכל מכאוביו. הפסוק השני שנוגע ל’בטחון’ הוא, “אל כל החיים יש בטחון” (קהלת ט, ד), מכאן אנו למדים כי הבטחון קשור ל’יש’, הוא תיקון היֵשות של האדם, והחיבור שלו ל’יש’ האמיתי שבקדושה, כפי שיבואר בהמשך.

בחסידות מוסבר שהאמונה היא החיבור ל’איִן’. את מאמר חז”ל “אין מזל לישראל” דורש הבעל-שם-טוב כ”אַיִן – מזל לישראל”, היינו שהחיבור שלנו לאין – האמונה התמימה בה’ – הוא שממשיך ומזיל (מזל) את כל השפע בגשמיות וברוחניות.

יוצא שאמונה ובטחון, על אף הדמיון הראשוני, הם ממש שני הפכים. באמונה אני מקבל את המציאות כמות שהיא, מתוך אמונה שכל מה שעושה ה’ הוא לטובה, גם אם כרגע אינני רואה ומבין זאת. כאשר חלק מהאמונה הוא ‘אין’ כפשוטו: כשאני מאמין בה’, אני מסתכל על המציאות כפי שהיא ומבין שיש דברים שהייתי רוצה אבל הם אינם קיימים, יש איזה חלל אותו אני מקבל באמונה. לעומת זאת, הבטחון האמיתי כופה כביכול את המציאות להענות לעולם המושגים האנושי שלי ולהשתנות לטובה כפי שעיני רואות.

 ממוצע מחבר

אם כן, האמונה והבטחון הם כמו שני קצוות, אין ויש. ובכל זאת, אי אפשר לזה בלא זה. ישנו כלל בפנימיות התורה האומר שבין כל שני קצוות צריך להיות “ממוצע מחבר”. במאמרי הרבי הריי”צ – האדמו”ר הקודם מחב”ד – מבואר שהממוצע בין אמונה ובטחון הוא ‘תקוה’.

לעומת הבטחון שהינה תנועת קצה בנפש, התקוה – כשמה כן היא, אומרת שאינני יכול להיות בטוח, אבל אני מקוה מאד לטוב. פסוק המפתח של התקוה הוא, “יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה” (איכה ג, כט). אם הבטחון הוא וודאות היש ואמונה היא אין, הרי שהתקווה היא ‘אולי’ – אולי יש תקוה.

 המודל הקבלי

כמו בכל לימוד נפשי, עלינו להתבונן במודל הפנימי-קבלי של הדברים בכדי להבינם לאשורם. הזכרנו שאמונה קשורה לאין, חלל, צמצום. בתחילת הבריאה ה’ סילק את האור שלו על מנת ליצור מקום לברוא את העולמות, הסילוק וצמצום הזה יוצר חלל. במבט ראשון יש כאן משהו שכרגע נראה לא טוב, אין פה אור אלקי. אבל אני מאמין שכל זה בשביל תכלית הטוב, בכדי שיהיה אפשר לברוא את העולמות ואת כל הברואים על מנת להיטיב להם.

אחרי שה’ סילק את האור שלו הוא ממשיך לתוך החלל קו וחוט של אור אין סוף. הקו הזה הוא תקוה – “תקות חוט השני” – תקוה שאולי כן יהיה פה משהו, אולי יברא כאן מה שבמבט שלי צריך להיות.

אחרי הקו מגיע הנברא הראשון, ‘אדם קדמון’ בלשון הקבלה – הקודם לכל העולמות וכולל את כולם. מבואר בקבלה ובחסידות שבמחשבה של אדם קדמון נסקרים ונכללים כל העולמות. אדם קדמון הוא כבר מציאות היש, היכן שיש לי כבר בטחון גמור שכל התמונה תהיה שלימה כפי שהיא צריכה להיות. אם כן, אמונה – תקוה – בטחון, מקבילים לחלל – קו – אדם קדמון.

 בריאת העולם יש מאין

כמו שהקב”ה ברא את העולם ‘יש מאין’, כך גם אנחנו צריכים לברוא את העולם שלנו ‘יש מאין’, לברוא את הבטחון מהאמונה. ניקח לדוגמה יהודי שרוצה לרצף את הבית החדש שלו והוא מחפש רצף יהודי. הוא מאמין בחשיבות של עבודה עברית, בקיום הציווי “או קנה מיד עמיתך… וחי אחיך עמך”, אבל כל הקבלנים שהוא שואל אומרים לו שאין דבר כזה במציאות. הוא מאמין, אבל יש פה חלל, חסרון במציאות.

פתאום הוא מקבל איזה טלפון, שיחה עם מישהו ששמע, על חבר שפעם ראה ואולי… הנה, כבר מתנוצצת בקרבו התקוה, שאולי יש דבר כזה אולי הוא ימצא רצף יהודי. ככל שהזמן נוקף, הוא מתעצם עם הרעיון ומגיע לבטחון מוחלט שיש דבר כזה והוא ימצא זאת. כשיהודי מגיע לרמת בטחון וודאות כזו, הוא כבר יקבל את מבוקשו. כמובן שאפשר וצריך לחשוב על עוד דוגמאות, כל אחד בחייו הפרטיים ובחיים הכללים של עם ישראל.

—

(מתוך יום עיון ל’ביה”ס לתורת הנפש’, ב’ דר”ח אייר)