מכון גל עיני
נכתב עלידי
כשאומרים על מישהו שהוא 'תמים', האם מתכוונים להחמיא או להעליב? תלוי לאיזו תמימות אנחנו מתכוונים.
בפרשה שלנו התמימות אינה רק חיובית אלא ממש מצוה, "תָּמִים תִּהְיֶה עִם הוי' אֱלֹהֶיךָ". אך מה באמת הכוונה להיות תמים? מתברר שגדולי ישראל מפרשים את הפסוק הזה בכמה דרכים, שכל אחת מציבה תפיסת עולם שונה לגמרי. נראה שבתוך היהדות יש מקום לכל מיני תמימים…
לפני שנגיע לפסוק עצמו, יש לשים לב להקשר שבו הוא כתוב. פסוק התמימות מופיע מיד אחרי האיסורים לעסוק בשלל שיטות החיזוי והכישוף של הגויים: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קֹסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף… ושֹאל אוב וידעֹני ודֹרש אל המתים. כי תועבת ה' כל עֹשה אלה…". ומיד אחריו כתוב, "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעֹננים ואל קֹסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון". ברור, אם כן, שהתמימות קשורה לשלילת הדרך של קסם ונחוש וכיוצא-בהם ולהעמדת דרך הנבואה במקומם. אבל כיצד?
הרמב"ם – תמימות הדעת
נפתח ברמב"ם. לאחר שהרמב"ם מפרט, בספרו ההלכתי הגדול, את כל האיסורים של הקסם והכישוף למיניהם (בתוך הלכות עבודה-זרה[א]), הוא מסיים:
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן… ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [תועלת]… ונאמר "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן" וגו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת… אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים "תמים תהיה עם ה' אלהיך".
הוה אומר: התמימות היא שלמות הדעת, ו"תמים תהיה" פירושו 'היה חכם'. אל תתן לשרלטנים 'לעבוד עליך בעינים', ותדע נאמנה שכל ה'חכמות' הללו הן פשוט שקר וכזב. בכל זאת, הרמב"ם אינו מונה בתוך תרי"ג המצוות מצוה מיוחדת 'להיות תמים'. אולי אי אפשר לצוות על האדם 'היה חכם' (אם הוא חכם, אין צורך, ואם הוא טפש זה לא כל כך יעזור…), ולכן אין זה ציווי בפני עצמו אלא 'הקדמה' הכרחית, מעין "דרך ארץ קדמה לתורה"[ב].
לפי הרמב"ם, מובן מאד הקשר בין הפסוקים לפי פשוטו של מקרא: היה תמים, שלם בדעתך, ואז תבין שאין מה לדרוש בכל האסטרולוגים והמדיומים, ואין מה להתפעל מכל הקוסמים המכשפים. עלינו, כבני ישראל הקרובים לה', מוטל במיוחד לדבוק באמת ולדחות את השקר, ולכן אסור לעסוק בדברים אלו. הם תועבת ה' מפני שהם שקר, ו"ה' אלקים אמת"[ג]. הדרך היחידה לדעת באמת את העתיד היא רק על ידי הנביא, המקבל מידע ממקור האמת. כל השאר – שטויות.
בעומק, שיטת הרמב"ם נובעת מתפיסת האלוקות שלו, המזהה את ה' כמקור האמת, ואת הדרך הנכונה ביותר להתקרב אליו כדבקות באמת. האמת ששכלנו הרציונלימתחיל לתפוס, היא חלק מאמת האלוקית, ותקפה גם לגבי ה'. כך לפי הרמב"ם, העיסוק במדעי-הטבע (כשנעשה כראוי) הופך להיות צעד ראשון בידיעת השם ודבקות בו.
הרמב"ן – לדבוק באמת אחרת
הרמב"ן חולק על תפיסתו העקרונית של הרמב"ם וסובר שיכולה להיות אמת מסוימת בכל השיטות הפסולות המנויות כאן – מחיזוי העתיד באמצעים שונים ומשונים ועד כישוף (ובמאמר מוסגר: כך עולה מדברי חז"ל במקומות רבים, וכן היא תפיסת רוב חכמי ישראל, שלא כרמב"ם). המציאות הרבה יותר 'נזילה' ממה שנראה לשכלו ההגיוני של המדען, ובאמת יש מדענים המוכנים להודות שאולי יש תחומים נוספים שאינם נכנסים בכלים המדעיים הרגילים (כמו רופא קונבנציונלי המכיר בשיטות רפואה אחרות).
לשיטה זו, הכישוף מוגדר תועבה לא מפני שהוא 'עבודה בעינים', אלא מפני שהוא משנה את טבע הדברים הבריא והרגיל שה' רוצה בו לכתחילה. לעומת זאת, הניחוש וכדומה – כל הטכניקות של ידיעת העתיד – באמת אינם נקראים תועבה, כי מה רע בכך שהאדם מנסה לצפות את העתיד? אדרבה, דברים כאלו הם חלק מחכמות העמים, כמו שפירשו חז"ל את המושג "חכמת בני קדם"[ד]. אם כן, מדוע אסור לנו לפנות אל המנחש?
כותב הרמב"ן:
ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה, לתתך עליון על כל גויי הארץ, שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל, ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה [מלאכים שונים] שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך. אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה… והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו, והם חלק המזלות הולכים אחריהם, וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך, שלא נתן לך כאשר נתן להם…
כלומר, לפי הרמב"ן, אל המנחש מגיעות אמיתות בדרכים שונות, אך אמיתות חלקיות ומקוטעות, לא אמת מוחלטת. גם המנחש הכי מומחה בעולם לא יכול להגיע למאה אחוז של דיוק, והכל אצלו 'בערבון מוגבל' (ובכך הוא גרוע מהמדען שמנבא את תוצאות הניסוי). מעל כל פירורי האמת, יש מקור אחד, קדוש וטהור, שרק ממנו ישירות אפשר לקבל ידיעה אמיתית ושלמה. מי שאינו יכול להגיע אל המקור, ילך אל המתווכים השונים, אבל לעם ישראל ה' מאפשר מגע עם המקור עצמו, דרך הנביאים. לכן אסור לנו לדרוש במגידי עתידות שונים ומשונים. כל אלו הן "חכמות חיצוניות" הפסולות עבורנו. יתירה מזו, בגלל ההשגחה המיוחדת של ה' עלינו, כוחן של החכמות הללו מוגבל עוד יותר: "אין מזל לישראל"[ה]. כך אומרים חז"ל על אברהם אבינו שלפי מזלו לא היה אמור להוליד אבל ה' הרים אותו מעל המזל ואמר לו "צא מאיצטגנינות שלך"ה, וכמו שהיה אצל בלעם ובלק שעם כל קסמיהם לא הצליחו לפגוע בעם ישראל.
ומהי התמימות לפי זה? "תמים תהיה עם ה' אלהיך" אינו הקדמה למצוות (כמו לפי הרמב"ם) אלא מצוה מיוחדת בפני עצמה, שאותה הרמב"ן כן מונה בתרי"ג מצוות[ו]: לדעת ולהאמין שה' הוא "גבוה מעל גבוה", וגם אם שמעתי שחוזים לי עתיד שחור, עלי לשנן ולהאמין שבאמת "הכל בידי שמים". זו מצוה מאד אקטואלית עבור הרבה יהודים שמגיעים ל'בעלי כוחות' למיניהם: יכול להיות שיש לאותם אנשים כוח מסוים, אבל אסור להתרגש מהם. צריך לחזק את הקשר המיוחד שלנו עם ה', שגובר על כל 'פירורים רוחניים' שמלקטים מתחת לשולחן. הרמב"ן מסתייע באונקלוס שמתרגם "תמים תהיה" – "שלים תהיה בדחלתא דה'" [שלם תהיה ביראת ה']: יש להיות ירא-שמים ברצינות-תמימות.
לסיכום בינים, לפי הרמב"ם, כל העניין כאן הוא להבחין את האמת מהשקר, וברגע שהאדם שלם בדעתו הוא מבין שיש רק אופציה אחת, וכמה מגוחך לחשוב אחרת; אבל לפי הרמב"ן, יש מעין 'תחרות' – לא סתם אנשים פונים אל המיסטיקה, אבל עלינו לדבוק בה' ברצינות ולעזוב את המיסטיקה הקוסמת אל העולם של יראת השם, ולכרות ברית עם השם שממתיק איתנו סוד.
רש"י – אמוּן ואמונה
הגיע הזמן לפירוש רש"י, אותו לומד כל ילד יהודי תמים בחדר:
"תמים תהיה עם ה' אלהיך" – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו.
מבחינה פרשנית, רש"י 'חותך' את הפסוק לשנים: "תמים תהיה" הוא הציווי; "התהלך עמו בתמימות", ו"עם ה' אלהיך" הוא התוצאה-השכר שיגיע בעקבות זאת, "ואז תהיה עמו ולחלקו" (או שאנו קוראים את הפסוק פעמיים: "תמים עם ה' אלהיך" ואז "תהיה עם ה' אלהיך")[ז]. אך מהי התמימות עצמה? היא לנהוג בדרך מלאת אמוּן, לא בדרך 'מתחכמת'. אין צורך ואין טעם לחקור אחר העתידות, ולכן הדבר גם אסור – כי החיפוש 'מה יהיה' נובע מאי-שקט פנימי, אתה חושש מההפתעות שמכין לך העתיד? אבל באמת את הכל מכין לך ה', ופשוט אין לך מה לדאוג.
כיוצא בזה פירש רש"י את מה שנאמר על יעקב אבינו "ויעקב איש תם"[ח]: "אינו בקי בכל אלה [לרמות את אביו, כמו שעשה עשו אחיו ש'ציד בפיו', אלא] כלִבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי [נקרא] תם." אגב, יעקב אבינו למד לרמות היטב, הוא יכול להיות מוצלח בזה אם הוא רוצה… אבל הגישה הבסיסית היא שאין מה לרמות, לא צריך לעקוף שוב דבר, והגישה הזו נשארת בכל מה שנוגע למערכת היחסים שלנו עם ה': אני סמוך ובטוח שכל מה שקורה לי הוא בהשגחה פרטית, רמאות והתחכמות לא יוסיפו דבר (רק יגרעו) ולכן עלי לנהוג בדרך ישרה ופשוטה.
ומה חושב רש"י על ידיעת העתיד בדרך המנחשים למיניהם? נראה שלפי שיטתו יכול להיות שבאמת הם יכולים לדעת את העתיד, ואולי אפילו בוודאות, אבל התמימות אומרת שראוי להתעלם מכך. העיקר הוא, שכל מה שמתרחש איתי הוא סוג של תקשורת עם ה', ולכן אני רוצה להיות מחר מופתע, ולא לנסות לדעת היום מה יהיה מחר, כלשונו "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו". גם אם ידיעת-העתיד היא אמת, יש בה משהו שלילי במהותה, כי (בניגוד לרמב"ם) האמת אינה הדבר היחיד שאנו אומרים על הקב"ה – ה' הוא מעל כל מושגי השכל ואינו משועבד להם (הוא 'המציא' גם אותם), ולא כל פיסת-מידע אמיתית היא בהכרח טובה.
יותר בעומק, נראה שלפי רש"י התמימות שלנו 'מזמינה' התיחסות דומה של ה', כמו שנאמר בפיוטי הימים הנוראים "התם ומתמם עם תמימים". אם אתה חושב שהעתיד נקבע לפי סטטיסטיקה מדעית, הוא אכן יהיה כזה. אם אתה חושב שבעלי-האוב ינבאו לך את העתיד, כך אכן יהיה. אבל אם אתה מחליט שלא אכפת לך מכל זה, והכל מעין רמאות פסולה, אם אתה אומר לה' 'אני רק איתך' – אז באמת תשתחרר מדפוסי הסיבתיות והם לא יחולו עליך, אז כל העתיד יהיה רק פרי הרצון החופשי של ה', שבדרך זו הוא מגיב אליך, מטפל בך ומתקשר איתך.
אם לפי הרמב"ם מגידי העתידות הם שקרנים מדופלמים ועלינו לדבוק באמת ולהוקיע את השקר; לפי הרמב"ן הם קולטים אמיתות חלקיות ואנו מצווים לעזוב אותם ולדבוק בה' שרק אצלו האמת לאמיתה; הרי לפי רש"י הם מסיטים אותנו מהעיקר, מהתהלכות תמימה עם ה', כמו תמימות של ילד שאינו עושה חשבונות. אם אתה תמים, מאמין שה' מדבר איתך בכל מאורעותיך, כך אכן יהיה! "תמים תהיה עם ה' אלהיך" ואז באמת "תהיה עם ה' אלהיך".
מבוסס על המאמר 'תמימותו של רש"י' בספר תום ודעת
