כולם מכירים את הרמז “אני לדודי ודודי לי” ראשי תבות אלול. אבל נשים לב למקור: זהו פסוק בשיר השירים שכולו סיפור אהבה בין הדוֹד והרעיה, החתן והכלה, וכך אומרת הרעיה “אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים”. אז מה הקשר לחודש אלול, חודש התשובה?

הדוד הוא ה’ והרעיה היא אנחנו, עם ישראל. והנה אנחנו מתעוררים לפנות אל ה’. אולי קצת שכחנו אותו במהלך השנה, התעסקנו בעצמנו והפנינו אליו עורף, התורה והמצוות פחות חשובים לנו… הגיע הזמן להחזיר את הפנים ולהביט בו, “אני לדודי” – זה בדיוק חזרה בתשובה! אז, לאחר שאנו מביטים בה’, אנו מגלים לפתע שגם הוא מביט בנו ופונה אלינו, “ודודי לי”.

נשים לב לפסוק נוסף בשיר השירים “דודי לי ואני לו” – אותו הדבר אבל בסדר הפוך. זהו ההבדל בין אלול-תשרי לניסן: באלול הכל מתחיל מאתנו, “אני לדודי”, ואילו בניסן ה’ הוא המתחיל, “דודי לי”, מגיע וגואל אותנו ממצרים, ואחר כך אנחנו מצטרפים “ואני לו”.

סיכוי לאהבה

אם הכל תלוי בנו, “אני לדודי” – האם באמת אנחנו יכולים לעשות תשובה? לפעמים קשה להאמין שאפשר לתקן, כל כך הרבה התרחקנו… האם יש סיכוי לאהבה?

לשם כך, נגיע לסוף הפסוק “הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים”. הרעיה עצמה נקראת שושנה, “כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות”. בספר הזוהר כתוב שיש לשושנה שלשה-עשר עלים, הרומזים לשלש עשרה מדות הרחמים של ה’, “אל רחום וחנון…” (כמו שאומרים בסליחות של אלול). החתן מביא לכלה שושנים, וכך ה’ נותן לנו מתנה את מדות הרחמים שלו.

כלומר, הסיפור המלא הוא זה: נכון ש”אני לדודי”, היוזמה היא שלנו – אנחנו צריכים לחזור בתשובה – אבל ה’ מקדים ומכין את הרקע המתאים, הוא מגלה את מדות הרחמים שיוצרות אווירה תומכת שמאפשרת לנו לחזור בתשובה, המון רחמים שמגיעים אלינו היכן שאנחנו. אין כאן גילוי ברור ומפורש, כמו הניסים של חודש ניסן, אלא תחושת בטחון נסתרת בתוך הנפש: אנחנו מרגישים שכן, אפשר לתקן, יש סיכוי לאהבה, ואז אנחנו יוצאים לדרך: אני לדודי, והנה דודי לי.