אצילות, בריאה

לפרק א || << לפרק הקודם || לפרק הבא >>

בטור הקודם (גליון 39) ערכנו היכרות ראשונית עם מודל ארבעת העולמות, וראינו כי מדובר למעשה ב’תמונות עולם’ – דרכים שונות לחוות את המציאות האחת. כעת עלינו לערוך מסע ראשון לאורך סולם תמונות העולם. ניתן לבצע מסע כזה משני כיוונים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. בכלליות, מסע מלמעלה למטה ממחיש לנו את תהליך התהוות המציאות החומרית, ומסע מלמטה למעלה ממחיש לנו את מסע הנפש חזרה למקורה.

 בשני הטורים הבאים נתמקד במסע הראשון ואחריהם במסע השני.

עולם האצילות: בִּטול במציאות

מסענו מתחיל בקיומה של אלוקות צרופה החפצה לברוא מציאות זולתה. אנו רגילים לחשוב על התחלת התהוות המציאות כפעולה של בריאה יש מאין. אך כעת עלינו לחשוב על דברים אחרת: הקדוש-ברוך-הוא הוא עצמו יש, “היש האמיתי”, וכעת הוא רוצה להעמיד מציאות זולתו, “היש הנברא”.

תהליך זה מתחיל בפעולה הנקראת האצלה. האצלה פירושה התפשטות באופן שהדבר המתפשט אינו עוזב לגמרי את מקורו, אלא נותר תמיד קשור אליו (הנאצל הוא עדיין תמיד אצל מקורו כביכול). כך למשל כאשר כתוב על ה’ “וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו [משה] וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים” (במדבר יא, כה), הכוונה היא שרוח הנבואה התפשטה ונחה על הזקנים מבלי שעזבה את משה.

השלב  בו המציאות נאצלה אך מצד שני טרם הפכה לבריה בפני עצמה נקרא עולם האצילות. דבקות עולם האצילות באלוקות מכונה בלשון החסידות ביטול במציאות. כאשר אומרים על א’ שהוא מבוטל לב’, אין הכוונה שא’ אינו קיים, אלא שכל קיומו מוקדש לב’ עד שהוא כביכול חלק ממנו ממש, ואינו מרגיש את עצמו כבעל ישות נפרדת. הדוגמא המובהק של ביטול היא של  עבד לרבו או של שליח לשולחו. התמסרות העבד לרבו גורמת לו לתפקד כמעין זרוע שלוחה שלו המגשימה רצונו, ובדרגה הגבוהה ביותר של ביטול אף לחוויה פנימית שזה כל קיומו.

בשל מהותו הנעלית של עולם האצילות הוא מתואר כבחינת אַיִן. “אַיִן” אין פירושו שאינו קיים, אלא שהוא מבוטל לאלוקות כנ”ל: תודעת עולם האצילות ‘מרגישה’ שהיא “כאַיִן וכאפס” לעומת מאצילהּ. מסיבה זו מהווה עולם האצילות מדרגה מיוחדת משל עצמו, וראוי לשמו גם במובן השגור ביותר של המלה: הוא אצילי ומורם מעל שאר העולמות.

עולם הבריאה: אפשריות המציאות

השלב הבא בהתהוות העולם נקרא בריאה. בריאה מוגדרת כאמור כחידוש “יש מאַיִן”, אך בהקשר שלנו עלינו להבין ביטוי זה באופן שונה מהמוכר: כמתאר את יציאתו ‘החוצה’ (ל”בר”) של משהו שכבר קיים. ה”אַיִן” כאן הוא מדרגת האצילות הבטלה לאלוקות, והופעת ה”יש” היא השלב בו המציאות מתבדלת מהאלוקות והופכת לישות החווה עצמה כנפרדת ועומדת ברשות עצמה. כך למשל, בעוד שלב האצילות הוא למעלה מהזמן והמקום, משלב הבריאה והלאה מתחילים להתקיים ממדי המרחב והזמן – המציאות מתחילה להתפשט ולתפוס מקום, וכן להתפתח לאורך זמן.

למרות שחווית עולם הבריאה היא של ישות עצמית ונפרדת, אין הוא תופס את קיומו כמובטח לו: מכיוון שהוא סמוך ומשיק לאַיִן האלוקי, הרי שהוא כביכול מגיח מתוכו עכשיו ובכל רגע, במין הווה נמשך. תודעת עולם הבריאה מודעת אפוא בחדות לאפשרות אי-היותה. בניגוד ליצירה של יוצר ארצי, שלאחר שסיימה יכולה להמשיך להתקיים בלעדיו, ישות ‘נבראת’ תלויה בתחזוק מתמיד של בוראה, ואם הוא ירפה ממנה ולו לרגע היא תשוב ותתאיין. מסיבה זו מאופיין עולם הבריאה בביטוי אפשרי המציאות (הפך “מחויב המציאות”), המתאר משהו שיכול להתקיים או לא להתקיים. משמעות נוספת ל”אפשרי המציאות” היא שעולם הבריאה הוא עדיין ישות גולמית וחסרת צורה, ואם כן גלומות בו בכוח כל אפשרויות הקיום. לפי רבים מהמפרשים הפסוק הראשון בתורה, “בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ”, אומר כי כל העולם, על רוחניותו (“שמים”) וגשמיותו (“ארץ”), נברא בתחילת היום הראשון, ומאותו רגע והלאה רק עוצבה צורתו. דבר זה רמוז גם בפסוק “יוצר אור ובורא חֹשך“[1] המזהה את פעולת הבריאה עם החושך ההיולי, ואת היצירה עם האור החושף ומצייר בחושך צורות. עולם הבריאה מובחן כבר מבוראו, אך הוא עדיין בגדר ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות.