ארבע בבות

ארבע בבות – ניגונו המפורסם של אדמו״ר הזקן, שנחשב אצל חסידים כפגישת יחידות אישית עם הרבי, מכיל 4 חלקים-תנועות שמקבילים לעליה בארבעה עולמות (עשיה, יצירה, בריאה, אצילות). הרבי הרש״ב נתן הסבר פנימי לכל חלק בניגון, להקבלתו לעולם שכנגדו ולעבודה הפנימית בנפש הנצרכת בכדי להתעלות.

העתקה והעמקה

בתנועה הראשונה, שכנגד עולם העשיה, עובר האדם שני שלבים הנקראים בחסידות: העתקה והעמקה. בתחילה שקוע האדם בעולם הזה בכל מאודו. ההתעוררות הראשונית שמגיעה אליו גורמת לו ‘להעתק ממצבו הנפשי הטבעי והידוע והוא מוצא את עצמו במקום חדש בנפש, תנועה זאת נקרית ‘הזזה עצמית’. ממקומו הראשון אין באפשרותו להתקרב לקב״ה, והוא עדיין לא כלי להכיל תשובות לשאלות שבוערות בקרבו. כעת שהוא ניזוז ממקומו הראשון הוא יכול להתחיל לנוע הלאה. מקומו הראשון היה משופע בדמיונות לא מבוררים לגבי מצבו ומעמדו, דבר שמנע ממנו עד כה לעבוד את ה’ באמת. לאחר ההעתקה יש באפשרותו להעמיק בשאלה היסודית, ‘בשביל מה צריכים אותי כאן?’. שאלה שעד כה נבצר ממנו מלשאול, עקב התבוססותו בבוץ המודעות העצמית.

בניגון, שתי פעולות אלו משתקפות בכך שניתן לחלק באופן ברור את הבבא הראשונה לשני משפטים. המשפט הראשון הוא העתקת הנפש ממקומה, ואילו במשפט השני מורגשת העמקה בתכליתו, שנובעת דווקא מהמצב הראשוני בו היה עד ההעתקה.

מרירות, תקוה ועליה

התנועה השניה של הניגון, בנויה משלושה הרגשים נפשיים-פנימיים: מרירות, תקוה ועליה. כתוצאה מההעתקה הראשונית  בה הוא זז ממקום למקום, עולה אצלו זכרון המציאות שקודם ההעתקה ומתוך כך נולד אצלו מרמור רב מהשאלה המהדהדת, ‘איפה הייתי כל חיי?’.

בשלב ההעמקה הוא התבונן איך שהעולם הזה אינו הפקר ויש כוונה לכל דבר, מתוך התבוננות זו מתעוררת בקרבו תקוה גדולה, שמצטרפת למרירות שבקרבו, תקוה שמתוך כך שיש בעל הבית לבירה בסופו של דבר יהיה טוב. התקוה עצמה, ברחמי ה’, הופכת את המרירות לכח מניע להתעלות למקום בו הוא יכול לעמוד נוכח פני ה’ ולהשתפך לפניו. בשני הבבות הוא עובר ממציאות של ״ויעתק משם״, למציאות של ״ויעל משם״.

מבחינה מוזיקלית החלק השני כמעט זהה למשפט השני של הבבא הראשונה חוץ מתיבה אחת שמציינת את התקוה. בכל עולם, כל התבוננות משנה את אופיה לפי האווירה (העולם) בו היא קורית, לכן מה שבעולם העשיה גרם להעמקה, בעולם היצירה כבר גורם למרירות שבסופה דחף לעלות.

נכח פני ה’

אופייה של התנועה השלישית הוא בהירות ורוממות הנפש, ותכליתה היא השתפכות הנפש נכח פני ה’. תנועה זו מקבילה לעולם הבריאה – עולם השכל המרומם מהסחות הדעת של רגשות האדם ויחסיו כלפי העולם.

חסידים ששמעו את הניגון מפי קדשו של אדמו״ר הזקן, ספרו שבעת הניגון חלפו כל חייהם לנגדם בבהירות עצומה, מהרגע הראשון בו הם זוכרים את עצמם ועד לרגע הנוכחי. אפילו תחושת של ידיעת העתיד נצנצה בהם.

מבחינה מוזיקלית המשפט הראשון בתנועה זו מבטא את רוממות הנפש, מה שמאפשר את הבהירות לגבי העבר והעתיד ואילו המשפט השני מבטא את השתפכות הנפש, ״שפכי כמים לבך נכח פני ה׳״.

אם כבנים אם כעבדים

כל שלושת הבבות הנ״ל, שכנגד עולמות בריאה, יצירה ועשיה התחתונים הם הקדמה בשביל העיקר, הבבא הרביעית שכנגד עולם האצילות. העבודה הפנימית בתנועה הרביעית מכונה, עליצות הנפש (לשון נופל על לשון – אצילות). עולם זה מקביל לשורש הנשמה של כל אחד ואחד בו יש תענוג עצמי ללא שום מעצור. בפי חסידים נקרא הניגון בעבר תקיעה גדולה, שכמו ביובל, מסמלת את השחרור מהעבדות. בעולם האצילות, מתעלה היהודי ממדרגת עבד למדרגת בן. תנועה זאת היא עליצות הנשמה על חזרתה הביתה. לאחר השתפכותה לנוכח-מול השם, כעת היא נמצאת במקומו ממש.

בבבא זו יש הכי הרבה תנועה קצבית פנימית המשקפת את העליצות, לאחר שהניגון עד עתה היה מעין זחילה לעבר התנועה האחרונה.

תנועה זו מורכבת משלושה חלקים מוזיקליים, הראשון הוא כנגד עליצות הנפש והשני הוא מעין מעבר חזרה כלפי מטה מתוך הבנה שתכליתה של הנשמה היא להיכנס חזרה לגוף עם המודעות האצילית-עליצה המשוחררת. חלקה השלישי של התנועה שב לבבא השלישית, אך כעת בתודעה חדשה. בחסידות תנועת שוב זאת נקראת בן שנעשה עבד, הוא חוזר להיות עבד בעולם על רקע תודעת הבן החש את אביו אצלו ומשוחרר בתודעתו מכל הכבלים וההגבלות של העולם.   

לפי המנהג הבבא הרביעית מושרת 3 פעמים בכדי לקבע את אותו שחרור אצילי באופן של חזקה, בעת חזרת הנשמה לעולם העשיה, שעתה כבר לא משכיח ומעלים על האלוקות המקיימת אותו בכל רגע.