אשר קרך – בדרך

אפשר להתייחס למלחמת עמלק כדרך הכרחית ליעד של הגאולה, אך האחיזה של עמלק היא דווקא ב"דרך", כשאדם נמצא במקום אחד ומרגיש שהיה מעדיף להיות במקום אחר. לכן, כדי להתגבר על עמלק צריך להחליף ראש - התכלית היא כאן ועכשיו,...

למי שמחפש רק אור, אהבה וגילוי אלקות – מצות מחית עמלק לא תמיד ‘באה בטוב’. אך אין ברירה – כנגד הרוע המוחלט והאכזרי של עמלק נדרשת מלחמה מוחלטת ואכזרית. ניתן לתפוס מלחמה זו כהכרח-בל-יגונה – שלב בדרך לגאולה האמתית והשלמה, בה יתקיים “ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ” ו”בלע המות לנצח”. זהו שלש מצוות הציבור (שיתקיים אצל המשיח) – ראשית יש להעמיד מלך ראוי לעם ישראל, אז מוטל עליו למחות את עמלק ורק אחר כך לבנות את בית המקדש. נראה שמחית עמלק היא אמצעי בדרך ליעד – בנין בית המקדש. אכן, ההתייחסות למשהו כאמצעי בלבד, “דרך” אל היעד, היא גופא נקודת התורפה ש’מזמינה’ את עמלק, עליו נאמר “אשר קרך בדרך”.

ככלל, עמלק מקרר ומרפה את ידינו מעבודת ה’ – הוא מטיל ספק (בגימטריא עמלק) במעשינו, נוטל מאתנו את החיות ומותיר אותנו עם תחושת הכרח מעיקה. בלשון החסידות, עמלק גורם לנו לעבור מבחינת “פנים” (המבטאת רצון וחשק, הסתכלות ישירה במאור פנים) לבחינת “אחור” (המבטאת כפיה ואי-רצון, כמי שמפנה את גבו לשונאו, גם אם הוא נאלץ לדבר איתו או להשפיע לו). אחרי שעמלק מעביר אותנו מהפנים אל העורף – קל לו למלוק אותנו!

אך לעתים ההופעה של עמלק עדינה ודקה יותר – הוא מותיר בנו חמימות וחיות, אך טוען שכרגע אנחנו עסוקים באמצעי וטרם הגענו למטרה. עיסוק באמצעי למטרה חשובה יכול להייות מתוך חיות וחמימות, באופן יחסי, אך הוא עדיין בבחינת אחור – האדם חושב על מה שיבוא אחר כך. בעצם, אם היה אפשר, עדיף לו להיות כבר שם במקום להתעכב כאן. כלומר, קיימת עדיין תחושת ההכרח, גם אם עדינה יותר. הדבר יתבטא באי-תשומת לב לפרטים – כי הרי אם מדובר באמצעי בלבד, נקודת-התוכן של הכל היא המטרה האחת שתבוא בסוף. פרטים מאפיינים את הפנים, בהם יש עינים, אזנים אף ופה, בעוד בעורף-באחור הכל אחיד. ברגע שמאבדים ענין בפרטים של המעשה בהווה, וחשים שברמה מסוימת העיסוק בהם הוא הכרח בלתי-רצוי, שוב יש מקום לעמלק שרוצה למלוק-להפריד בין הראש-המטרה לבין הגוף-היישום ולהטיל ספק בחשיבות ונחיצות ‘הפרטים הקטנים’ בהם אנו עוסקים.

לכן, כדי להצליח להתגבר על עמלק, צריך ‘לדלג’ על נקודת התורפה של הדרך – צריך להתייחס למקום שלנו, כאן ועכשיו, כמטרה בפני עצמה. מחית עמלק היא לא אמצעי בדרך למקדש – היא מצוה נצחית שקובעת ברכה לעצמה. אדרבא, ככל שמעמיקים, מתוך חשק וענין, בפרטי עבודת ה’ שלנו בהווה היא מתרחבת ומתפרטת עד אין סוף וכוללת בתוכה גם את כל השלבים העתידיים. קריאת “זכור” נקבעה דווקא לשבת, כדי שנזכור שהיא לא אמצעי ודרך – כימות החול ביחס לשבת – ונעשה אותה מתוך עונג שבת ומנוחת הנפש, בלי לרוץ לשום מקום אחר.

 

 

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן