בגדי אהרן

האם גברים צריכים להקדיש תשומת לב לבגדים? התשובה המקובלת היא: קצת, אך לא יותר מדי. כך כותב הרמב”ם “מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים”[1]. בכל מקרה, תכשיטים ואופנה שייכים בעיקר לעולמה של האשה, ואילו הגברים מוגבלים באיסור “לא ילבש גבר שמלת אשה”[2]. אך הכהן הגדול חורג מזה, הוא לובש “בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהם”, וכמה מבגדיו, כמו החשן והציץ, הם ממש תכשיטים.

משה ואהרן

בגדי הכהונה אינם רק תוספת יפה לכהנים, אלא חלק עיקרי והכרחי בכהונתם: כהן שעובד ללא בגדי כהונה עבודתו פסולה[3], והכהן הגדול הופך לכהן גדול על ידי לבישת הבגדים (“מרובה בגדים”)[4]. כדי לגלות מעט מסודם של בגדי הכהונה, נערוך השוואה בין שני אחים.

ה’גבור’ של פרשתנו הוא ודאי אהרן הכהן: בחציה הראשון של הפרשה תופרים לאהרן מלתחה שלמה של בגדי פאר, “ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת”, ובחציה השני של הפרשה מופיע הציווי על שבעת “ימי המילואים” שנועדו לקדש את אהרן ובניו לעבודתם. לעומת זאת, משה רבינו מופיע בפרשה בתור ה’עוזר’ של אהרן, ואף מצווה להלביש אותו בפועל, “והלבשת את אהרן”. יתירה מזו, פרשת תצוה היא הפרשה היחידה מאז הולדת משה ששמו אינו נזכר בה בפירוש – אלא רק בפנייה ישירה, כמו “ואתה תצוה” – כאילו משה מפנה את הבמה לאחיו הגדול ואינו רוצה ‘להתחרות’ בו ולפגוע בכבודו.

בעוד לאהרן יש שמונה בגדי כהונה, מפוארים, מוקפדים וצבעוניים, אין בפסוקים התייחסות מפורשת ללבוש של משה, אך חז”ל אומרים “במה שימש משה בשבעת ימי המילואים? בחלוק לבן“[5] (כלומר, בימי המילואים משה היה בתפקיד של כהן, כשהקריב את הקרבנות שנועדו לקדש את אהרן ובניו, ואז הוא לבש חלוק לבן). כיון שקיימת גם מערכת לבוש בסיסית לכל כהן, “כהן הדיוט” (הדיוט משמעו פשוט) – ארבעת בגדי הכהונה: כתונת, מכנסים, מצנפת ואבנט, הנקראים גם “בגדי לבן” – הרי לפנינו שלש מערכות בגדים, שאוהבי הרמזים יתנו להם סימן במלה אחד: א – בגד לבן אחד למשה, ח – שמונת בגדי אהרן, ד – ארבעת בגדי כהן הדיוט.

א-ח-ד

נשתמש ברמז שהבאנו בתור קצה-חוט להגיע לרובד פנימי יותר. את המלה ‘אחד’ אנו אומרים בקול רם, ובכוונה מיוחדת, פעמיים בכל יום: “שמע ישראל הוי’ אלהינו הוי’ אחד“[6]. והנה כתוב בהלכה שבאמירת המלה ‘אחד’ יש לכוון שאנו ממליכים את הקב”ה בשמים ובארץ, כאשר האות אל”ף רומזת לקב”ה האחד (המכונה גם “אלופו של עולם”), האות חי”ת רומזת לשבעת הרקיעים והארץ (ביחד שמונה), והאות דל”ת רומזת לארבע רוחות השמים[7]. הוה אומר: באל”ף עצמה אין לנו תפיסה, ה’ עצמו הוא אחד ויחיד, מעל כל הגדרה והגבלה, ואין לנו כל השגה בו (“לית מחשבה תפיסא ביה כלל”). אך אחדותו חודרת וניכרת בתוך העולם, יורדת מרקיע לרקיע עד שמגיעה לארץ (האות חי”ת) ומתפשטת בארבע רוחות העולם (האות דל”ת) – וכך אנו מכירים אותו בהופעתו כ”מלך העולם”. ומתוך החי”ת והדל”ת, נראה שהחידוש הגדול יותר הוא באות חי”ת המצליחה לרדת ולהשתלשל מעולם גבוה לעולם נמוך יותר, לעומת האות דל”ת שמבטאת התפשטות על אותו מישור (כמו ההבדל בין דו-ממדי לתלת-ממדי).

כעת נחזור לבגדים: הבגד הוא יכולת ההופעה כלפי חוץ. בהופעה הזו יש סכנה שהבגד יבגוד בעולם הפנימי, כיסוי נוצץ ומתעה על משהו ריק מתוכן, “נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם”[8] (גם חז”ל דרשו שהמלה בגד קשורה לבגידה, “ריח בגדיו – בוגדיו”). אבל במקרה הטוב הבגד מייצג אמת פנימית, ודוקא על-ידי הבגד שאנו לובשים מעל הגוף מתקבלת איזו תחושה מרחוק מהנשמה הנעלמת אי-שם בפנים. הבגדים הם מעין “מסע פרסום” (קמפיין), מה שנקרא היום יחסי-ציבור, יח”צנות – וצריך להשמר שהיחצנות לא תהיה סתם חצוניות חלולה אלא תצליח לבטא את התוכן הפנימי.

משה רבינו אינו משתתף במסע היחצנות. הוא האחרון שמתאים לכך שהרי הוא מגמגם, “כבד פה וכבד לשון”, לא ‘עובר מסך’ אצל ההמונים. משה דבוק באמת האלוקית, והוא יודע את ה’ יותר מכל אחד אחר. לכן הוא לבוש בחלוק לבן – כי הוא קולט את האור המבהיק של ה’ בהיותו אחד ויחיד ופשוט, מעל ומעבר לכל הגוונים הצבעוניים והמתפרטים. ממש כמו האות אל”ף במלה אחד, הרומזת לקב”ה האחד.

ארבעת הבגדים של כהן הדיוט, בגדי לבן, מצליחים לקחת את האור הלבן ולתת לו ממשות ואחיזה, לא רק חלוק אחד פשוט אלא מערכת ביגוד מפורטת (כאשר באבנט של הכהן ההדיוט יש כבר שילוב של צמר צבעוני[9]). זהו צעד ראשון במסע הפרסום – בבחינת האות דל”ת במלה אחד, הרומזת להתפשטות לארבע הרוחות.

שמונת בגדי הכהן הגדול הם השיא במסע הפרסום: מערכת צבעונית יפהפיה, שיש בה חומרים מגוונים, מן הצומח (שש – פשתן), מן החי (צמר), ומן הדומם (זהב ואבנים טובות), ואפילו פעמונים מצלצלים המושכים תשומת לב. כולם מתפעלים ומשבחים, “אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול”[10]! זו אות החי”ת במלה אחד, המצליחה להמחיש את אחדות ה’ בכל עושר הגוונים המשתנים של העולם הזה.

אבא ואמא

פתחנו בהבדל בין האיש והאשה בנוגע לבגדים. אכן, ניתן לראות במשה רבינו ואהרן הכהן מעין ‘אבא ואמא’ (וברמז: אהרן משה ראשי תבות אֵם, כאשר אהרן קודם). האבא לובש חלוק לבן, “מלבוש נאה ונקי”, ואילו האמא לובשת בגד יפה, ועוד אחד, ועוד אחד (כמו שלשת השכבות בבגדי אהרן: כתונת, מעליה מעיל ומעליו האפוד והחשן). האבא מייצג את המהות המופשטת, האחדות לפני הריבוי, ולכן די לו בבגד פשוט וצנוע, ללא תכשיטים והתגנדרות. לעומת זאת, האמא יודעת לפעול היטב בתוך המציאות המרובה והמגוונת, ולכן ארון הבגדים שלה מכיל פי כמה-וכמה מהמדף של בגדי בעלה, היום בגד זה ומחר אחר, בשלל צבעים וסגנונות.

המשכן והמקדש הם בית, ואת הבית מנהלת האשה, עקרת הבית. זהו תפקיד הכהנים – ומעל כולם אהרן הכהן – כמו אמא מסורה הדואגת לבישול, כביסה ונקיון. משה רבינו, לעומת זאת, אינו עובד בקביעות במשכן, הוא עוסק בתורה, ונכנס למשכן לשמוע משם את דבר ה’, התורה – וכאשר בכל זאת יש לו תפקיד של עבודה, כמו בשבעת ימי המילואים, הוא נותר נאמן ליחודו ואינו מוסיף דבר על הבגד האחד והפשוט.

האמת והשלום

הנה כך אומרים חז”ל על ההבדל בין משה לאהרן[11]:

משה היה אומר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר “תורת אמת היתה בפיהו ועַוְלָה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מֵעָוֹן”[12].

האמת אינה מתפשרת. לכן מתאים לאיש האמת להיות לבוש חלוק לבן, כאילו הוא רואה את הכל בשחור-לבן. אבל האמת לבדה אינה מצליחה לתקשר עם כל הבריות בעולם שלנו, ולכן לצד איש האמת חייב לבוא איש השלום שמתאים לו להיות לבוש בגדים יפים ומגוונים. ולכן אהרן הכהן נושא על כתפיו ועל לבו את שמות כל השבטים, שביניהם הוא מטיל שלום.

משה אומר את האמת ללא משוא פנים וללא כחל ושרק, אך אהרן איש השלום מוכן גם לסטות מהאמת הטהורה המוחלטת למען השלום, שהרי “מותר [ואף מצוה] לשנות מפני השלום”[13], כמו בתאור המפורסם של חז”ל[14]:

משה היה מוכיחן בדברים ואהרן לא אמר מימיו לאיש סרחת ולאשה סרחת… שני בני אדם שעושין מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהן ואומר לו, ראה חברך מה הוא אמר ‘אהיה מטרף את לבי… מתלש בשערי, איך אשא עיני ואראה בחברי? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו’. היה יושב אצלו עד שמוציא כל קנאה שבלבו. שוב הולך אצל חברו ואומר לו כענין זה, וכשפגעו זה בזה חבקו ונשקו זה לזה.

אך אהרן חייב לצידו את משה, שילביש אותו ויכניס אותו לעבודה, כדי שהשלום ייצג את האמת הפנימית, וכדי שבכל ריבוי הבגדים לא תהא בגידה. המלה בגד היא רצף של שלש אותיות באלף-בית, אך לפניהן עומדת האות אל”ף, השייכת למשה רבינו. האל”ף צריכה להכנס בתוך הבגד, כמו שרמוז בפסוק “ותאמר לאה בגד”[15] – הכתיב הוא בגד והקרי הוא בָּא גָד – לומר שבתוך הבגד נכנסת האל”ף המזכירה את האחד והיחיד בכל ריבוי הגוונים והלבושים.