בגן עדן מקדם

הילדים שרים “ט”ו בשבט הגיע חג לאילנות”, ומה באמת אומרים לנו העצים והפירות?

את העצים אנו מכירים מפרשת בראשית: ה’ נטע גן ובו “כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל”, שם היו אדם וחוה. לאחר שהאדם חטא וגורש מגן עדן, נאמר לו “בזעת אפך תאכל לחם” – צריך לעבוד קשה את האדמה ולעבד את התוצרת, ואילו בגן העדן היה די להושיט את היד ולאכול מפרי העץ (מלבד עץ הדעת). לחם אוכלים כדי לחיות, פירות אוכלים כדי להתענג מהממתקים של הטבע.

אם כן, הפירות המתוקים הם זכרון מגן העדן האבוד. גן עדן הוא שם נרדף לתענוג, וזה בדיוק הזמן ללמוד מהו תענוג אמתי. נשים לב למלה עדן, אפשר גם לומר להתעדן, כמו להתענג, אבל יש עוד משמעות חשובה: עדינות. אנו רוצים להיות אנשים עדינים, לא גסים.

איך מגדירים עדינות? זו שאלה עדינה… העדינות איננה עוד מידה טובה בנפש, אלא משהו מאד כללי. כל המידות הטובות יכולות להופיע בצורה גסה וחיצונית יחסית או בצורה עדינה ופנימית. למשל, אדם יכול להיות זהיר מאד לא לפגוע באחרים, אבל אם איננו עדין תחסר לו הרגישות לזולת והוא יפגע בו בלי כוונה.

גינונים וניגונים

אם נחזור לפירות ט”ו בשבט, האכילה היא דוגמה מצוינת למבחן העדינות. אפשר להקפיד לאכול רק “כשר למהדרין” ובכל זאת להיראות כמו בהמה, באכילה גסה ומגושמת, זולל וסובא… לבסוף, מי ששקוע כך באכילה, מאבד גם את הטעם ואת התענוג האמתי. בהחלט לא צריך לצום, אלא להתרגל לאכילה עדינה. בהקשר זה, המושג גן עדן רומז ל’גינונים עדינים’, כמו מנהגי אכילה המוזכרים בדברי חז”ל ובהנהגות הצדיקים. ואפשר גם לרמוז: ניגונים עדינים, לא מוזיקה צורמת ונמוכה אלא נגינה פנימית מעודנת שמרוממת את הנפש.

אם נדייק בתורה, נראה שיש עדן ויש גן עדן. העדן עצמו הוא מקור התענוגים, וגן העדן הוא המקום שבו אנו נמצאים ומקבלים את תחושת התענוג. כלומר, העדן הוא תחושה אלוקית נטו, ללא מודעות למציאות אחרת חוץ מה’, ואילו גן-עדן פירושו לחוש את האלוקות בתוך העולם הנברא. ככל שנהיה יותר עדינים, נזכה לחיות בגן עדן עלי אדמות, לחוש את העדן בתוך הגן שלנו.

בתשרי תשע”ח למדנו שסימן השנה הוא “תהא שנת עץ חיים”, ועכשיו הוספנו את גן העדן. מה צריך יותר מזה? ט”ו בשבט עדִין ושמח!