מכון גל עיני
נכתב עלידי
אם פוגשים בני-זוג שאין להם בכלל בעיות בתקשורת, מייד מתעורר החשד שמשהו אצלם לא בסדר… וברצינות, תקשורת נכונה היא המשימה החשובה ביותר ביחסי אנוש בכלל ובחיי הנישואין בפרט. לשם כך, אנו מוזמנים לסדנה בזוגיות אצל האבות והאמהות של כולנו. פרשת חיי-שרה היא הזדמנות מצוינת לכך, שהרי חלק ניכר מהפרשה עוסק בשידוך – מציאת בת זוג ליצחק אבינו, הלא היא רבקה אמנו.
בכלל, נראה שיצחק ורבקה הם הזוג המושלם בתורה – גם הסיקור הנרחב על השידוך (הסיפור הארוך והמפורט ביותר בתורה בנושא); גם הפעם הראשונה שמופיעה אהבה בין בני זוג, “ויאהבה”; וגם הזוג היחיד שכתובה בו לשון מיוחדת ליחסי קירבה אינטימיים, “והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו”, כאשר הביטוי “יצחק מצחק” רומז לכך שהוא משקיע את כל אישיותו ה’יצחקית’ במעשה זה.
מעניין שבתורה אין אף דו-שיח ישיר בין יצחק ורבקה, מלבד דברי רבקה ליצחק (בסוף הפרשה הבאה), על בעיית השידוך של יעקב, שוב שידוכים… עובדה זו יכולה להתפרש בכך שהחיבור בין יצחק ורבקה הוא כל-כך פנימי וצנוע עד שאנו איננו זכאים לשמוע ממנו דבר, ועיקר ההתרחשות מבחינתנו היא במה שקורה לפני הנישואין עצמם. לכן נתבונן בהכנות לנישואי יצחק ורבקה, ונדלה מהם יסודות איתנים לבניין בית יהודי מאושר.
קצר בתקשורת
תחילה נערוך אבחנה ראשונית של בעיות בתקשורת אצל בני זוג, כאשר מטבע הדברים בעיות כאלה מצויות יותר בצד הגברי במשפחה (ויסלחו לנו הקוראים ממין זכר). פעמים רבות, קיימת רתיעה לדבר על בעיות וקשיים (הן בתחום הפיזי והן בתחום ההתנהגות), מפני שבעיה מצביעה על חולשה. האדם אינו אוהב לחשוף את נקודות התורפה שלו ולעשות מעצמו אפס מאופס…
יותר מזה, מעבר לאי-הנעימות בהודאה על חסרון, קיים החשש שהדבר יערער את כל מערכת היחסים עם השני. הרי ביחסים בינינו יש לכל אחד ‘תפקיד’ שתפור על-פי התדמית המסוימת שלו. ואם עכשיו התדמית הזו משתנה, ולפתע אני לא האדם החזק והכובש שהייתי קודם, עולה הפחד שכל מערכת היחסים הקודמת תקרוס. כך נוצר מצב שבני הזוג אינם מצליחים להסביר את עצמם זה לזה, וחוסר ההבנה הולך ותופח. והנה מוסבר שהחטא הראשון בעולם נבע מחוסר תקשורת נכונה בין אדם וחוה, כאשר אדם לא הסביר היטב לחוה את ציווי ה’, ונמצא שמאז ועד היום אנחנו מתמודדים עם הבעיה הזו.
מהו הפתרון לבעיה כזו? איך אפשר להשתחרר ולגלות את כל הלב לבן הזוג?
חיבור רוחני
ראשית, עיקר הקשר בין בני הזוג הוא קשר רוחני ולא גשמי. אין הכוונה שמספיקה אהבה אפלטונית, חלילה. התכלית היא חיבור ממשי בין איש לאשתו, “והיו לבשר אחד”[א]. אבל הקשר מתחיל לצמוח מהממד הרוחני, מחיבור הנשמות, וממנו מגיע עד לממד הפיזי. אם כך הדבר, בעיה הקיימת במישור הפיזי אינה מאיימת להרוס את עצם הקשר הזוגי, וממילא ניתן לדבר עליה בלי חשש.
העיקרון הזה בולט מאוד בסיפור השידוך שלנו. בחירתה של רבקה עבור יצחק מתוארת באריכות כמציאת אשה בעלת מדות נעלות, גומלת חסדים מאין כמותה (וגם חכמה והחלטית, “אשה משכלת”), אשה שתוכל למלא את מקומה החסר של שרה אמנו, “ויביאה יצחק האהלה שרה אמו”. ואילו יצחק הוא אדם פנימי ומעמיק (חופר בארות), דמות-הוד היוצאת להתפלל בשדה. החיבור בין הנשמות הוא שעומד ביסוד הקשר, והחיבור הפיזי משקף אותו וממשיך אותו לעולם המעשה. כך ניתן לעבור את כל הקשיים, כמו שנות העקרות המייאשות, ועדיין החיבור חי וקיים, והאהבה רק הולכת ומתגברת, “ותהי לו לאשה ויאהבה”.
השגחה צמודה
עיקרון נוסף הוא האמונה בהשגחה פרטית. המוטיב המרכזי בסיפור השידוך של יצחק ורבקה הוא הגילוי שהכל מסובב מלמעלה – הטסט שעושה העבד לנערה קולע ‘בול’ במטרה, והכל בתזמון כל כך מושלם עד שכולם מודים בפה מלא “מהוי’ יצא הדבר“.
השידוך הזה מלמד על כל השידוכים בעולם. מציאת בן זוג מתאים נראית לפעמים משימה בלתי אפשרית, “קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף”[ב] – והנה שרשרת נסיבות מפותלת הפגישה לבסוף את הזוג המאושר שהודיעו כעת על ההחלטה החשובה בחייהם. אין מקרה, הקדוש ברוך הוא בעצמו יושב ומזווג זיווגים[ג]. כשרואים את השידוך המוצלח, אנו חשים בנגיעת ההשגחה העליונה שכיוונה את הכל והביאה עד הלום.
המשימה של בני הזוג היא לשמר את התודעה הזו בכל חיי הנישואין, לזכור כל הזמן שבשותפות שלנו יש שלשה צדדים, אני ואת והשדכן הגדול. השותף השלישי נמצא עמנו כל הזמן, תומך ומסייע ומכוון – ומכאן מגיעה האמונה ש”כל מה שעושה ה’, לטובה הוא עושה”[ד], ואף אם יש בעיות קשות “גם זו לטובה”[ה]. ככל שהאמונה הזו איתנה ונוכחת יותר, כך יותר קל לדבר על הבעיות, החסרונות והחולשות. מי שעומד לבדו בעולם, אינו יכול להודות באפסותו כי אז הוא כמו מאבד עצמו לדעת, אבל מי שחש את ההשגחה והתמיכה האלוקית הצמודה, את הרחמים האין-סופיים שמקיפים אותו, יכול להודות בשפלותו וחסרונו מבלי שהדבר ימוטט אותו. גם אין צורך להצמד בכוח לתדמית המסוימת שהיתה לי עד כאן, מותר לי לגלות פנים חדשות והקרקע לא תשמט מתחת רגלי.
כמובן, הטוב ביותר הוא שבני הזוג יעסקו יחד בנושא זה, ויחזקו האחד את השני באמונתם בשותף השלישי, ואז הפתיחות ביניהם תגבר, התקשורת תזרום והקשר הזוגי יעמיק.
שיחה אישית
העיקרון המשלים הוא התפילה. הנה כך היא תמונת המפגש הראשון בין יצחק לרבקה: “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב”, שופך שיח בתפילת מנחה, נושא את עיניו ורואה גמלים באים (ועליהם רבקה, הגומלת חסדים), ומנגד, רבקה הרוכבת על הגמל מתפעלת ממראהו ההדור של האיש העומד בשדה ומשוחח עם ה’. יותר מזה, יצחק מתפלל למצוא את זיווגו (כמו שמסבירים כמה מפרשים) – והנה התפילה נענית מייד והזיווג מגיע. אמנם השידוך המוצלח כבר נסגר לפני כן, אבל בתפילה אמיתית מתקיים הפסוק “והיה טרם יקראו ואני אענה”[ו] – ה’ מכין מראש את המענה לתפילה שתבוא.
התפילה הזו ממשיכה ללוות את יצחק ורבקה לאורך כל חייהם. כך כאשר מתברר שרבקה עקרה, הם עומדים יחד בתפילה, “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו”, “זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת” (רש”י). לא רק שה’ נוכח אצלנו כמשגיח מבין החרכים, אלא שאנו מצידנו פונים אליו באופן אישי לגמרי, בשיחה שהיא תפילה. והנה רמז יפהפה לכבוד הזוג המושלם: יצחק ועוד רבקה בגימטריא תפלה.
איש ואשה הבונים יחד בית יהודי, צריכים לתת מקום נכבד לתפילה בעולמם המשותף – בתפילות הקבועות בימי חול, בשבתות ובחגים, באמירת תהלים ותחינות, ובעצם האמירה הפשוטה “בעזרת השם”. כאשר מתרגלים לשוחח עם ה’ בתפילה, כל עולם הדיבור נעשה עדין ומזוכך יותר, וגם התקשורת הזוגית מושפעת מאווירת התפילה ומצליחה לגעת נכון ברבדים פנימיים.
קשר זוגי שבנוי על היסודות הללו הוא המתכון לחיי נישואין מאושרים, לבית יהודי שיתקיים בו “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם”[ז].
מועט המחזיק את המרובה
דברנו בשבחה של התקשורת. אך הנה נאמר במשנה “אל תרבה שיחה עם האשה [ומודגש שהכוונה אפילו לשיחה בין איש לאשתו]”[ח]. במבט ראשון, המשנה אינה מובנת כלל, מה רע בשיחה זוגית של איש ואשתו?
אלא שמדובר דוקא בשיחה יתירה ומיותרת, “אל תרבה שיחה”, וכן אמרו חז”ל שאדם עתיד לתת את הדין על “שיחה יתירה שבין איש לאשתו”[ט] – דבור קליל שנותר בממד השטחי-חיצוני ומחפה על ריקנות בעזרת ענן של מלל סתמי או תאוותני, או דבור שרק מנפח את הדברים השליליים שכל אחד מבני הזוג פוגש בחוץ[י]. לעומת זאת, שיחה פנימית בין איש ואשה ממשיכה את השיחה של התפילה (כנ”ל), והיא המביאה לשלום בית אמיתי.
במערכת יחסים נכונה בין בני זוג צריך לדעת להשתמש בעיקרון של “מועט המחזיק את המרובה” – להעדיף דבור קצר בכמות ומרובה באיכות על פני שטפון מלהג וריקני.
אמנם, כלל גדול בתורה אומר שאין כלל ללא יוצא מן הכלל. כשהכל זורם בטבעיות ובשמחה, די בדבורים מעטים כדי לבטא את החיבור הפנימי בין האיש והאשה. אבל לפעמים, כאשר יש חיכוכים ובעיות בשלום בית, צריך להרבות בשיחה בינו לבינה, גם שיחה כזו שאין בה טעם מצד עצמה אך היא מסייעת לשקם את השלום שנפגע (כמבואר בגמרא ששיחה הבאה לרַצות היא חיובית[יא]).
“לכל זמן ועת לכל חפץ… עת לחשות ועת לדבר”[יב]. החכמה היא לדעת את העת הנכונה, לדעת להרבות בדבור כאשר הדבר נצרך, עד שחוזרים למצב מאוזן שבו התקשורת הזוגית אינה נצרכת להרבה דבורים (ובני הזוג נהנים לרמוז זה לזה, ולנחש מה השני מתכוון).
החכמה היא גם לדעת לדבר האחד בשפה של השני: יכול להיות שהבעל מדבר רק בשפה ‘גברית’ מובהקת ואינו מסוגל לדבר עם האשה בשפתה, מתכון בטוח לקצר בתקשורת. למשל, אם הבעל מנסה “לדבר בהגיון” תוך התעלמות גמורה מהצד הרגשי, מהר מאוד מתברר שהוא מדבר אל עצמו. כך יתכן גם שבעל רוצה לבנות עולם רוחני משותף עם אשתו, ולכן הוא מחליט לצלול איתה יחד בלימוד גמרא… הכוונה אולי טובה אך התוצאה גרועה, כי הלימוד הזה (בדרך כלל) לא מצליח לדבר אל האשה. אם כבר, מוטב (ומומלץ מאד) שהבעל והאשה יחוו לימוד משותף בתורת החסידות, שכוחה רב לדבר אל נפש האיש ונפש האשה גם יחד.
כאשר בני הזוג חשים היטב זה את זה, השיחה ביניהם זורמת במדה נכונה וממתיקה את כל המתחים.
