בזכות חיבת הארץ

רבות כבר נכתב על מאסרו הראשון והמפורסם של אדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, ועל שחרורו מהכלא הרוסי בי”ט כסלו התקנ”ט. לפלא הוא, כי את נס ההצלה מהמאסר ומסכנת המוות שריחפה על ראשו, תלה אדמו”ר הזקן לא בהרבצת תורה וחסידות לאלפי החסידים שחסו תחת צילו, או בגמילות חסדים, אלא דווקא בזכות הסיוע ל’ארץ הקודש ויושביה’. 

בשנת התקל”ז, כעשרים שנה קודם למאסר, החליט רבי מנחם-מנדל מויטבסק, גדול תלמידי המגיד ממעזריטש, ורבו המובהק של האדמו”ר הזקן, לשים את פעמיו לארץ הקודש, עם כ300 איש מחסידיו. רבי שניאור זלמן הצטרף למסע אל ארץ הקודש, אולם בהגיעם לעיר מוהילוב, בגבולה המזרחי של רוסיה, הפציר בו רבו להישאר בגולה, כדי להוות רועה נאמן, בגשמיות וברוחניות לאלפי החסידים ברוסיה הלבנה.

שיירת רבי מנדל ותלמידיו שהשתקעו בטבריה, היוותה את קבוצת העולים הגדולה ביותר ביישוב היהודי באותה תקופה, לאחר מאות שנים של ארץ השוממה מאין בניה. ואכן עליה זו, היא היא הראויה ביותר לכתר ‘העליה הראשונה’.

בשנים שחלפו, הקדיש עצמו אדמו”ר הזקן להפצת תורה וחסידות בכל רחבי רוסיה ובלארוס, אך לא הסתפק בכך, והקדיש עצמו לתמיכה ביישוב היהודי בארץ הקודש, שסבל עוני ומחסור. מדי שנה שלחו יהודי ארץ ישראל שליחים לארצות המוצא מהם עלו, וערכו מסע לגיוס כספים לפרנסת יושבי הארץ. ראוי להזכיר כי על אף חילוקי הדיעות ששררו לא פעם בין הקהילות השונות, חלק מ’כספי החלוקה’ הוקדש לצורך קידום מטרות משותפות לפיתוח היישוב היהודי המתחדש, וכך הפכה ירושלים באמצע המאה ה-19 למניינם, לעיר בעלת רוב יהודי.

חקירת האדמ”ור הזקן: “המנהג מעולם – לפרנס עניי ארץ ישראל”

ואכן, במכתב המלשינות ששלח ‘הירש בן דוד’ לידי השלטון הרוסי, הוטחו שלל האשמות שקריות על ‘כת החסידים’, כגון הוללות, שוחד, וקשירת קשר לסייע לשלטון הצרפתי, אולם ההאשמה החמורה מכל, שצדה את עין השלטונות, היתה הטענה על העברת כספים ליהודי ארץ ישראל, שהיתה באותם ימים תחת שלטון האימפריה הטורקית, מדינת אויב לרוסיה.

עקב קשיי השפה שהתגלעו בחקירה, נדרש אדמו”ר הזקן להגיש תצהיר כתוב שיענה לטענות שהוטחו במכתב המלשינות. מסמך מיוחד זה, המונה עשרים ושלושה סעיפים תורגם לרוסית ותויק בתיק החקירה. לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי, הוסר מסך הברזל גם מעל ארכיון הגנראל פרוקור, שהיה הממונה על תיק החקירה.

בעדות בת שבעת העמודים, מתייחס אדמו”ר הזקן במילים פשוטות וברורות ומסביר מהי שיטת החסידות, על תפקידו של הרבי, ועל ענייני תורה ותפילה. הסעיפים האחרונים מגיבים בהרחבה לטענה השקרית על העברת הכספים, כביכול, לאימפריה הטורקית, אויבתה של רוסיה, במסווה של כספי צדקה. 

“בארץ ישראל יש ד׳ קהילות גדולות מיהודים, ירושלים וטבריה וצפת וחברון, לבד כפרים קטנים, והם מלוקטים מכל הארצות, ואין להם שום עסק ומלאכה ומשא ומתן כי מתפללים ולומדים ואין להם שום פרנסה שם רק מה ששולחים שלוחיהם לכל הארצות לבקש נדבות מכל איש נדיב לב ליתן להם כפי נדבת לבו, ויש להם כתב שליחות כתוב וחתום בחתימת יד המפורסמים שבא״י אשר חתימותיהן ניכרות בארצות שבאו משם לא״י, כך הוא המנהג מעולם וכך הוא הדת שלנו לפרנס ולכלכל עניי א״י שיתפללו שם בעד כל ישראל”, כותב אדמו”ר הזקן. 

“והנה בכל המקומות שמגיעים שם השלוחים הם מראים את הכתב שלהם להרב והגדול שבעיר, והרב כותב לו עוד כתב בקשה הנקראת ‘מליצה’, לעורר רחמנות גדולה בלב כל נדיבי עמנו על עניי א״י ולהגדיל המצוה הזו בעיני כל ההמון, להיות כי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם מתפללים ומשתחווים נוכח ארץ ישראל דווקא שהוא שער השמים. והנה בספרים הרבה האריכו במעלת א״י ובשבח המחזיקים ומפרנסים את יושביה, וכל רב כותב כפי שכלו ובינתו בספרים וכפי צחות לשונו, ומוסר הכתב להשליח לסבב בעיירות הסרות למשמעת הרב הזה, וכשמגיע השליח למדינה אחרת שיש שם רב אחר מפורסם שם, נוטל שם עוד כתב אחר מהרב ההוא ומסבב גם עמו עד זמן שובו לדרכו לשוב לביתו לא״י. גם אנכי לא מנעתי מלכתוב לפעמים כתב בקשה לשליח א״י המסבב במדינתנו וסביב לה לעורר רחמים וחן וחסד על אחינו יושבי א״י בלב רחמני׳ נדיבי עמנו, ולא דרך גזרה לגזור עליהם ח״ו… רק להודיע כי כן מצווה עלינו עפ״י דתנו ושלא לפרוש מן הכלל”.

בשורות הבאות מסביר האדמו”ר הזקן כי על אף החלוקה בין ה’כוללים’ השונים ולמרות חילוקי הדיעות בין החסידים למתנגדים, נשמרת הערבות ההדדית בין הקהילות היהודיות שבארץ ישראל. “השלוחים הנ״ל בצאתם מא״י מתפרדים לארצות, יש נוסעים לאשכנז (גרמניה) והולאנד שיפרנסו העניים שבאו מאשכנז והולאנד, כי גם העשירים נעשו שם עניים מחמת חסרון פרנסה, והמותר נותנים לשאר עניים שמשאר ארצות”. 

בזכות ארץ הקדש ויושביה

לאחר 53 ימים במאסר, כשלשלטון הרוסי הובהר מעבר לכל ספק, כי מכתב ההלשנות בשקר יסודו, שוחרר האדמו”ר הזקן ממאסרו, ומאז הפך יום זה לראש השנה להפצת תורת החסידות, כמו גם ליום המזכיר את מעלתה של חיבת הארץ.

את בשורת שחרורו ממאסר, כתב אדמו”ר הזקן במכתב מיוחד לידידו ומחותנו הקדוש, רבי לוי יצחק מברדיטשוב. “ומי אנכי שפל אנשים כמוני שהביאני ה’ עד הלום שנתגדל ונתקדש שם שמים על ידי… כי עיקר המלחמה אשר שמו פניהם ללחום עם תורת הבעש”ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו דווקא, אך מאת ה’ היתה זאת לגלגל זכות על ידינו בזכות ארץ הקדש ויושביה, ותעזור לנו בכל עת להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר”. 

בשורות הקצרות, המגלות טפח ומכסות טפחיים, בוקעת ועולה התקשרותו ומסירותו של אדמו”ר הזקן לחיזוק היישוב היהודי בארץ הקודש. מסירות זו התפתחה עם הקמתן של קהילות חב”ד בירושלים וביישוב היהודי בחברון, אליו הצטרפה גם נכדתו של האדמו”ר הזקן, הרבנית מנוחה רחל, שנולדה ביום שחרורו של האדמו”ר הזקן ממאסר.

חיבת הארץ והדבקות בארץ הקודש נמשכה מאז בהנהגתם של יתר אדמו”רי חב”ד וחסידיה לאורך הדורות, ועד ימינו אנו.