בזמן הזה

בחנוכה אנו חשים במיוחד את פעימת הזמן. זהו החג הארוך ביותר בלוח השנה, ויש הרבה זמן לקלוט אותו, מהנר הראשון ועד הנר השמיני. בכל חג ומועד מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", אך בחנוכה יש לברכה הזו משמעות מיוחדת, הגיענו לזמן הזה שבו ניתן לשמוע את שעון הזמן הדופק, כמו שמודגש גם בנוסח הברכה והתפילה "בימים ההם בזמן הזה".

יש חדש

נקודת מחלוקת עקרונית ביותר בין התורה לחכמת יון היא השאלה האם יש בעולם חידוש אמיתי. חכמת יון אומרת "אין כל חדש תחת השמש" וגם לא מעליה, מושגים כמו בריאת העולם ומתן תורה פשוט אינם אפשריים, חס ושלום. אבל עם ישראל ותורת ישראל מכריזים: יש חדש!

בחסידות מוסבר שההתחדשות מופיעה בכל הממדים במציאות, הנקראים "עולם, שנה, נפש". בממד ה'עולם', דהיינו המקום, ההתחדשות היא בבריאת העולם יש מאין (בריאה שבמובן מסוים ממשיכה כל הזמן), כמו שאנו מעידים בשבת קודש "זכר למעשה בראשית". בממד ה'שָנָה', דהיינו הזמן, ההתחדשות ניכרת במצות קידוש-החודש – הלוז של לוח השנה העברי. ובממד ה'נפש', ההתחדשות ניכרת במצות ברית המילה, המתערבת בטבע הראשוני וחותמת בגופנו "אות ברית קודש". אלו שלש המצוות עליהם גזרו היוונים, שבת חודש ומילה, המסומנות בראשי-תיבות במלה חשמונאי.

את שלשת אלו – שבת, ראש-חודש וברית-מילה – אנו פוגשים בחנוכה. שמונת ימי החג מקבילים באופן מובהק לשמונת ימי מילה. ראש חודש עצמו נמצא בחנוכה, וזהו החג היחיד הכולל בתוכו ראש חודש (ואילו בראש-השנה ראש החודש הוא מכוסה ונעלם). ואין חנוכה בלי "שבת חנוכה", ולפעמים אפילו שתי שבתות חנוכה, מזכיר את דברי חז"ל "אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין".

מוסיף והולך או פוחת והולך

כעת נתמקד בממד ה'שנה' דהיינו הזמן. נקודה נוספת המבליטה את ממד הזמן בחנוכה היא הדלקת הנרות בסדר עולה, כמניין ימי החג. אכן, חכמי ישראל נחלקו בדבר: "בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. בית הלל אומרים, יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך". כמובן, ההלכה היא כבית הלל, אך המחלוקת הזו מזמינה להעמיק בסודו של הזמן החולף.

בגמרא מובא "טעמם של בית שמאי כנגד ימים הנכנסים [כך וכך ימים נותרו], טעמם של בית הלל כנגד ימים היוצאים [כך וכך ימים עברו]". מה שורש המחלוקת? מוסבר שבית הלל מביטים תמיד על המציאות בפועל, וגם כאן אנו רואים את נס הדלקת הנרות במנורת המקדש מתרחש בפועל יום אחד, ועוד אחד, ועוד… מוסיף והולך. ואילו בית שמאי מביטים על המציאות בכוח (בפוטנציה), והרי אנו יודעים שביום הראשון של חנוכה היה בידנו שמן המספיק (בכוח) להדלקה ניסית של שמונה ימים, ביום השני נותר שמן לשבעה ימים, וכן הלאה, פוחת והולך.

ומה עם ההווה?

אך נשים לב שבנוסף למחלוקת אם למנות את הימים שעברו או את הימים שיבואו, יש נקודת מחלוקת נוספת, כיצד מתייחסים ליום הזה שאנו עומדים להתחיל עכשיו. בית הלל מונים את היום הזה עם הימים שעברו, "ימים היוצאים", ואילו בית שמאי מונים אותו עם הימים שיבואו, "ימים הנכנסים". לכן, למשל, כאשר בית הלל מדליקים נר שני של חנוכה, ומונים כבר שני ימים שעברו, הרי בחלונות ביתם של בית שמאי מדליקים שבעה נרות ומונים שבעה ימים שעוד יבואו. כך יוצא שמספר הנרות המשותף באותו יום לבית הלל ובית שמאי יהיה תמיד תשעה (רומז לשנת תשע"ה…), כי את היום הנוכחי סופרים פעמיים.

זוהי מחלוקת כיצד לתפוס את רגע ההווה, ונראה שהיא קשורה לאותה נקודה של "בפועל" לעומת "בכוח". לבית הלל יש מבט מציאותי אנושי, שבו הזמן העבר נתפס כמשהו ממשי, כאילו קיים בפועל (שם כבר היינו), ולכן הזמן ההווה נצבר ומתווסף אל העבר. ואילו בית שמאי רואים כבר עכשיו את העתיד, הקיים בכוח, והזמן ההווה נתפס כחלק מהעתיד שמגיע כעת לעברנו. במלים אחרות: בית הלל רואים את הזמן כמגיע מהעבר (שכבר הורגש בפועל) אל העתיד, ולכן ההווה מצטבר על גבי העבר, ואילו בית שמאי רואים את הזמן כזורם אלינו מהעתיד, ולכן ההווה הוא הקצה הנתפס של העתיד. כלומר, ההתחדשות בממד הזמן יכולה לבוא מהעבר ויכולה לבוא גם מהעתיד (ושחכמי יון ישברו את הראש…).

אנו נתונים תמיד בנקודת ההווה, בין העבר של ימי הגלות והחורבן ובין העתיד של הגאולה השלמה וימות המשיח. השאלה היא איך נעשה המעבר מההווה לעתיד. לפי בית הלל, אנו צועדים לקראת העתיד, "להביא לימות המשיח" (ראשי תבות הלל), אך סוף-סוף ברגע הזה אנו עדיין בעבר הלא-מושלם. אבל בית שמאי יכולים לקפוץ בבת אחת ולחוש את העתיד ברגע ההווה, כמו הביטוי של הרבי מליובאוויטש "לחיות עם משיח". אמנם הלכה כבית הלל, אך כתוב בקבלה שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי. נראה שכבר עכשיו בהווה, כדאי 'להתאמן' על תפיסת הזמן של בית שמאי ולמשוך אלינו את העתיד כאן ועכשיו.

—

מתוך התוועדות כ"ט כסלו תש"ע