בטחון בה’ ושליחות אישית

במאמרים הקודמים סקרנו את תהליך הקביעה הרצונית המבוסס על תורת החסידות של הבעל שם טוב שנשמתו ירדה לעולם כדי להעיר אותנוממצב העילפון ולהכין אותנו לקראת הגאולה. מצב של עילפון ציורי באדם חי פירושו שהאדם פועל באופן אוטומטי, מתוך אינרציה, כאשר יום רודף יום ובעיקר חסר לו הכח לחולל שינויים בחייו. הגלות המרה שעברנו עד תקופתו של הבעל שם טוב גרמה לרובו ככולו של עם ישראל לאבד תקוה בעתיד, עד כדי שכמעט התייאשו מהגאולה. באה תורת החסידות והפיחה רוח חיים חדשה – לא רק בנתינת כח לסבול עוד ועוד צרות אלא דוקא ביכולת לכוון את העתיד ולשאוב כח של אמונה מהגאולה ההולכת ומתקרבת.

אני בוטח וה’ מבטיח שאצליח

כמאתיים שנה לאחר הסתלקותו של הבעל שם טוב, שוב הגדישו הרדיפות את הסאה בדמות הצורר הנאצי ועוזריו. לאחר השואה, ולמרות ישוב הארץ, הרגישו רבים שאבדה התקוה לבנות עתיד טוב יותר המבוסס על אמונה בה’ ודבקות בו. לדאבון לב היו גם מי שניסו לפעול כאילו שעזב ה’ את הארץ ושעלינו לקחת את גורלנו בידינו מבלי להתחשב בתורה. בפרץ עמד בצורה חד משמעית הרבי מליובאוויטש אשר במשך כל שנות נשיאותו הדגיש שוב ושוב שעלינו לחדש ימינו כקדם ולבטוח שהקב”ה רוצה וחפץ למלא את מבוקשינו. עלינו מוטל לחשוב טוב – כלומר, לצייר בעיני רוחנו את העתיד הטוב אליו אנו שואפים – ואז, אכן, ה’ יגמור בעדינו שיהיה טוב. הרבי הדגיש שכעת, כשהגאולה ממש בפתח, הקב”ה מחכה ואף משתוקק לנו שנחלום את העתיד המושלם ביותר שאנו יכולים לדמיין ואז נזכה לראותו מתממש. כפי שראינו, תהליך הקביעה הרצונית הוא המאפשר לנו לכוון בצורה נכונה את עצמנו בחיים, לתכנן את חיינו ולהשיג את חלומותינו הטובים.

החיים כשליחות

אפשר לנסח זאת גם בצורה אחרת מעט: שימוש בקביעה הרצונית מעורר את כח הבחירה אשר בו חנן אותנו ה’ ומאפשר לנו לממש את המטרה עבורה ירדה נשמתנו לעולם. לכל אחד מאתנו שליחות מיוחדת בחיים – הסיבה בגינה נשלחה נשמתנו ממקומה בחיק הבורא לתוך הגוף החומרי. אולם, אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה ולכאורה אין באפשרותנו לדעת את יעודנו מראש. העלמת השליחות לא נועדה להכשיל אותנו או חס ושלום לגרום לנו תסכול. מטרתה לעודד אותנו ואף לחייב אותנו לבנות מערכת יחסים פורה ומשמעותית עם ה’. כשאנו נזקקים לה’ בכל רגע ושואלים את עצמנו (ואותו), האם הענין בו אנו עוסקים ברגע זה קשור לתכלית חיינו, מטרת שליחותנו הולכת ומתגלה – מתוך עצם העשיה בעצמה. כאשר חיים מתוך תחושה שאכן יש לנו שליחות ושעלינו לשאוף לעסוק בה, מגלים שלכל דבר שאנו עוברים בחיים ישנה משמעות והכל תורם בסופו של דבר למימוש תכליתנו. האלטרנטיבה – חיים בלי תחושת יעוד, חיים ללא הכרה שיש סיבה שבגינה באנו לעולם – הופכים את החיים למסכת ארוכה של הישרדות בתוך עולם קריר ולעומתי שנדמה שמתנגד לכל מעשינו. אך אין זו האמת. כשיהודי מחליט ללכת על נשמתו, ללכת על יעודו, הרי שהעולם מתחיל לגלות שבפנימיותו הוא דוקא חפץ בו, הוא אף מעודד ומסייע לו להצליח. יעוד מושך עידוד מאת ה’ לעצב את העתיד.

כבוד לעומת ניצול

הדבר דומה לחיזור אחר בת זוג. ידוע מאמר חז”ל שדרכו של איש לחזר אחר אשה ואין דרכה של אשה לחזר אחר בעלה. אך החיזור חייב להעשות בצורה מכובדת, המעידה על כך שרצונו של האיש אכן לשאת את האשה ולחיות עמה בחיים של טהרה וקדושה לבנות בית נאמן. כל אשה חפצה בגלוי ובפנימיות לחיות עם בעל המכבד אותה ומוקיר אותה, וכדברי הגמרא שהובאו להלכה ברמב”ם “ומכבדה – יותר מגופו”. כשאשה מרגישה שהאיש מחזר אחריה בכנות ובקדושה היא מתמסרת לו, עד כדי שכורתת לו ברית. כך גם המציאות ביחס לכל אחד ואחת מאיתנו. כשהמציאות מרגישה שאנו מחזרים אחריה בכנות ובאמונה, מתוך כוונה לקיים את רצון אבינו שבשמים, היא מסכימה להתמסר לנו. מאידך, אם המציאות מרגישה (ולפי התורה, לכל, אפילו לדומם יש נפש בו הוא מרגיש) שבאנו לנצל אותה לטובתנו האישית, למטרות שאינן קשורות ליעודנו יתכן שהיא תכנע לנו לעת עתה (והשעה תשחק לנו) אך בסופו של דבר, כיוון שאנו כופים עצמנו עליה, היא תחתור להשתחרר מאיתנו ולבסוף תחבל במעשינו ובדרכנו בעולם.

לסיכום, הבעל שם טוב חידש והרבי חיזק זאת שוב, שהגיע עת דודים, עת בה הקב”ה מעודד אותנו לחפש את תכלית חיינו בעבודתו ומבטיח לנו שאם אנו נבטח בו שהדבר אפשרי, נגלה שהמציאות כולה מצפה לנו ומוכנה להתמסר אף היא לגלות את העתיד הטוב אותו אנו דורשים.