ביאורים בפרקי אבות פרק – א משנה – י”ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

לא. תיקון ההוה על ידי שאיבה מהעתיד והתקשרות לעבר

צריך להבין מיהו ה”אני” של הלל הזקן, שעל אותו “אני” להיות “לי”. במקום אחר אמר הלל “אם אני כאן הכל כאן”[א], ופירשו[ב] דקאי על השכינה שנקראת “אני”.

והנה, ממה שמסיק בסוף “ואם לא עכשו אימתי” משמע שכל המשנה קשורה למודעות לזמן.

“וכשאני לעצמי מה אני” – הדרך להתעצם עם זכות אבות

על הבבא השניה של המשנה, “וכשאני לעצמי מה אני”, פירשו[ג] שבא לומר שזקוקים לזכות אבות, ואי אפשר לזכות כל אחד לעצמו. מכאן שבבא זו מתיחסת לעבר, מעוררת זכות אבות. ויש לפרש לפי זה “מה אני”, היינו שכדי להזדהות ולהתעצם עם האבות ולרשת בגלוי את מדותיהם ואורותיהם צריך להיות בבחינת בטול עצמי – מה-אני. היינו שיש כאן תיאור מצב – “וכשאני לעצמי”, ללא קשר מודע לאבות – ועצה – להתעצם עם האבות על ידי “מה אני”.

ובאותיות של קבלה, שרש האבות הוא בחג”ת, בחינת המורגש בנפש (בהתפעלות מורגשת של מדות המתעוררות בלב, אהבה, יראה, רחמים, ובבחינת יש מי שאוהב כו’), אך פנימיות ז”א הוא שם מה, בטול שמאיר מחכמה (כח מה) ללב (ז”א), שבתוך התפעלות הלב יורגש ענין הבטול – “מה אני” – ובסוד “מה שמו ומה שם בנו כי תדע”, וד”ל.

“אם אין אני לי מי לי” – התדמית האישית העתידית

מכאן נתבונן בפתיחת מאמרו של הלל, “אם אין אני לי מי לי”: ה”אני” כאן היינו ה”אני” הרצוי ביותר, התדמית האישית העתידית המתוקנת בשלמות, שכעת נמצאת בכח (העלם שישנו במציאות) או שמא רק ביכולת (העלם שאינו במציאות). לפי זה, “אם אין אני לי מי לי” בא לשאוב מחזון העתיד לתוך ההוה.

וזה פירושו: שרש ה”אני” המתוקן ביותר – ה”אני” כפי שהוא משקף אלקות בגלוי (מכח היותו ניצוץ מה”שכינה דאיקרי אני”, “חלק אלוה ממעל ממש”), ומתפשט בכל ההויה של האדם – הוא באין האלהי, עליו נאמר “אין מזל לישראל”, כפירוש הבעל שם טוב כנודע. מהאין האלהי בא האני האמיתי לשכון בי ולהתפשט בכולי – “לי”. ואז “מי לי”, היינו אמא דאיקרי “מי”, עמק אחרית, לעתיד לבוא. כלומר שה”אני” כפי שהוא מצויר ב”מי”, בלעתיד לבוא (דהיינו התדמית העתידית שלי), ברחם האם האלהי (ששם העובר כבר מצויר ממש, מה שאין כן בטפת האב) בא אלי – “לי”.

לפי פירוש זה, שני ה”לי” של “אם אין אני לי מי לי” “כחדא נפקין וכחדא שריין”, ובסוד “חכלילי עינים מיין” (הלל הוא משבט יהודה שנתברך ב”חכלילי”) – “כל חך הטועם אומר לי לי”, וד”ל.

מהעתיד אל העבר

פתיחת המשנה ב”אם” היינו בסוד “אם לבינה תקרא” – אל תקרי אִם אלא אֵם[ד]. והיינו לומר שהכל מתרחש בתוך האם (הרחם של אמא עילאה, לעתיד לבוא). הבבא השניה של המשנה אינה פותחת באם ואילו הבבא השלישית פותחת “ואם כו'”, לומר שהעכשו, ההוה צריך להיוולד, עכשו, מתוך חזון העתיד, ודוק.

בבבא השניה צריך לחבר את חזון העתיד עם זכות אבות, שבלעדי זכות אבות מה אני ומה חיי (היינו על פי פשט, לא לפי הביאור הפנימי הנ”ל). אין עתיד ללא עבר. ובכל זאת מתחילים מהעתיד, על דרך “זה אלי ואנוהו” לפני “אלהי אבי וארממנהו”, וכן “אלהינו” לפני “ואלהי אבותינו”.

ביאת המשיח ברגע ההוה

ואז בא עיקר תמצית הנקודה למעשה – “ואם לא עכשו אימתי”. אם לא נתפוס חזק את רגע ההוה, שכהרף עין ואין בו ממש להאחז בו, אז בפועל אין כלום.

והוא ענין “אין משיח בא אלא בהיסח הדעת” – המשיח בא בנקודת ההוה, בהרף עין (לשון הרפיה מלהסתכל ימינה, לעבר, ושמאלה, לעתיד), והיינו דווקא לאחר המודעות של העתיד והעבר אז בא רגע של היסח הדעת כדי להתעצם עם ההוה החולף ולפעול בו.

רמזי המשנה

והנה, אני = 61, מספר ההשראה ה-6, הנקודה האמצעית של 121, 11 (6 ועוד 5, לפי הכלל בזה) ברבוע. אני במשולש פרטי = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי (היינו על דרך משולש פרטי, רק באותיות במקום מספרים). ה”אני” של הלל, היינו דמות המשיח שלו, איך הוא בא לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו.

הלל = א–דני, שם המלכות. אני הלל = קכו, אחורי שם א-דני: א אד אדנ א–דני (נמצא שאני הוא חלק האחוריים של א-דני, ולפי הסדר של אין – א אדאד נ, ודוק – “אם אין אני לי מי לי”)!

ועוד, אני הלל = סג סג, נמצא ששם סג הוא הממוצע של שתי התבות. והוא סוד “מי לי” כנ”ל (בחינת אמא, לעתיד לבוא). והוא עולה ו פעמים אהיה (ו צירופי יהו, כמבואר בכוונות האר”י), הערך הממוצע של כל אות, שאף הוא שם הבינה, בחינת “מי לי”.

הממוצע של אני הלל, כשמחשבים כל תבה בהכאת אותיות (א פעמים נ פעמים י = 500, ה פעמים ל פעמים ל = 4500) הוא נ ברבוע, שוב רמז לחמשים שערי בינה, נ = מי – “מי לי”.

מי (לי) מה (אני) בהכאה פרטית = מי (נ שערי בינה) פעמים גל (סוד יום ה-נ, מתן תורה הגלויה, פעמים יום ה-גל, מתן תורה של פנימיות התורה – “גל עיני וגו'”).

[א] סוכה נג, א.

[ב] השמטות לזהר ח”א מז, א (נדפס רסא, ב).

[ג] ראה לדוגמה פירוש החפץ חיים על פרקי אבות.

[ד] ראה ברכות נז, א.