בין הזדהות לעזרה

 דילמה משמעותית של כל מטפל או משפיע היא רמת המעורבות האישית בסיפורו-מצוקתו של המטופל:

מחד, “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים” ולכן דווקא כדי לעזור צריכים לשמור על ריחוק. לכן הפסיכולוגיה המודרנית מרבה לעסוק בשמירת הגבולות בין המטפל למטופל ובצורך של המטפל להיות לא-מעורב-נפשית. להבדיל, גם צדיקים התבטאו שעל המציל טובע ברוחניות – הקופץ לים במסירות נפש להצלתו, מתוך תודעת “לא תעמוד על דם רעך” – לאחוז בשערותיו אך להיזהר שלא להיסחף בעקבותיו (לטובת שניהם).

מאידך, אוירת הניכור והזרות המקצועיים – הדוגלת, לכל היותר, בהבעת אמפטיה חיצונית – אינה תואמת כלל לאופיה של אומת “רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים” ולהדרכות התורה. צדיקי אמת, שהגישו סעד ומזור לכל נפש דוויה, כונו ‘גוטע אידן’ (יהודים טובים) על שם האכפתיות וההזדהות (עד שבמסורת ווארקי-אמשינוב מקובל שאין לשבת על כסא הצדיק בלי שלשה תנאים, שהעיקרי בהם הוא הרגשת צער הזולת כמותו ויותר ממנו!).

אנו מצווים “והלכת בדרכיו”, ובימי בין המצרים נלמד מיחס ה’ לצרותיהם וצערם של ישראל, המבוטא בפסוק “בכל צרתם לו צר”, בו יש כתיב וקרי – כתיב “לא צר” וקרי “לו צר”.

בדרך כלל, הקרי הוא הפשט והכתיב רומז לרובד עמוק יותר: בפשט, המופיע בקרי, לה’ צר בצרתם של ישראל ולכן הוא מתגייס לעזרתם, כנלמד (סוטה לא, א) מהמשך הפסוק – “ומלאך פניו הושיעם” – וכבולט מאוירת האכפתיות בכל הנבואה בה מופיע הפסוק (ישעיה סג). בעומק, הרמוז בכתיב, ה’ מרומם מהעולם ומצרותיו – ה’ נאות ‘להשתתף במשחק’ שלנו, להשגיח ולהגיב, אך מצדו-שלו כל המתחולל אינו נוגע לו באמת (כפירוש הפסוק “שחת לו לא בניו מומם” – “חבילו להון ולא ליה”, “מומם של בניו ולא מומו”) ובדרגה העליונה והנסתרת שום חטא וצער אינם פוגמים.

אכן, דווקא כאן מסבירה החסידות כי הקרי נעוץ בשרש נסתר ועמוק עוד יותר: חז”ל (חגיגה ה, ב) מלמדים שבזמן הגלות ה’ ‘מעמיד פנים’ בחדריו החיצוניים שהכל בסדר, “עוז וחדוה במקומו” (ו”לא צר”), אך בחדריו הפנימיים מתקיים “במסתרים תבכה נפשי” (ו”לו צר” עד דכדוכה של נפש).

את ההתייחסות התלת-שכבתית הזו צריך לאמץ כל מטפל ומשפיע:

במקום העמוק ביותר “לו צר” – יש הזדהות מלאה עם צער הזולת, ודווקא האכפתיות המוחלטת הזו מניעה את ההתגייסות לעזור ולפעול. המניע הפנימי של מטפל טוב – כל משפיע או ‘יהודי טוב’ במסורת החסידית – הוא אכפתיות ורחמים אמתיים על הזולת.

אמנם, כדי שההזדהות לא תגרום להתמוטטות והרמת ידים של המטפל, וגם לא ליאוש של המטופל (כמפורש בפתיחת איכה-רבה עד כמה ‘נבהל’ צבא מרום מבכיית ה’), נדרש לבנות לאכפתיות ‘ציפוי’ ששומר על ריחוק והגנה – “לא צר”. מצד ה’, אוירת “לא צר” – שהפגם אינו כה חמור וכה נוגע לו – מקלה בחומרת החטא ומאפשרת להקליש את העונש. ה”לא צר” של ה’ חושף גם באדם נקודה פנימית שלא נפגמה, נקודה בה ישראל לא חטא מעולם. בדומה לכך, היחס השקול והמקצועי של המטפל לפגמים ולהפרעות שחושף המטופל משדר שהבעיה לא כה חמורה ויחודית (המטפל לא ‘נופל מהכסא’), שהיא לא פגמה בנקודת הבריאות והשלמות העצמית בנפש המטופל וממילא היא גם ניתנת לפתרון בע”ה.

מתוך ציפוי ההגנה של “לא צר”, המאפשר למטפל לשמור על יציבות לטובת המטופל, חוזר ובוקע ה”לו צר” בהבעת אמפטיה והיחלצות לעזרה בצורה בריאה ונכונה – “בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם”.

לעילוי נשמת סבתי האהובה חנה אברמוביץ’ שהלכה לעולמה בערב שבת פינחס

—

לקריאה מורחבת:  torathanefesh.org