“בכורי אתה”

כולנו רוצים, או לפחות 'רוצים לרצות', אבל מה לעשות שתמיד יש הפרעות? בתורת הנפש היהודית אנו מוצאים את המפתח להשקטת ה'רעשים' האלו בדמותה של האמונה. "צדיק באמונתו יחיה"

אני רוצה לחיות נכון, לפעול נכון, לבחור את הבחירות הנכונות, לא לתת לגורמים שוליים להסיט אותי מהמטרות האמתיות שלי, להצליח למלא את שליחותי האמיתית בעולם!

אבל זה קשה. ישנם פחדים, חששות, רצונות סותרים, חוסר בהירות ועוד ועוד גורמים שיוצרים אצלי ‘רעשים’ אשר לא מאפשרים לי לפעול בבטחון ולהתקדם לעבר המטרות הרצויות.

איך משקיטים ומסירים את ה’רעשים’ הללו? הכח העיקרי שמסוגל לפנות את התודעה מהמחשבות השגויות והמיותרות, ולאפשר לבטחון אמתי לצמוח, הוא כח האמונה.

כיצד פועלת האמונה בהשקטת הרעשים?

“וצדיק באמונתו יחיה” – ב’ אמונות

את הפסוק “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חבקוק ב, ד), הסבירו בחסידות בשני אופנים, “באמונתו” – בצירוף אותיות ‘ב’ אמונות’.

הפירוש הראשון והפשוט הוא, כי הצדיק עצמו חי בכח אמונתו הגדולה בה’ יתברך.

האמונה העזה הזו בה’, בכחה לסלק מהתודעה מחשבות של פחד וחשש מפני העתיד לבוא. זאת בעיקר כאשר האמונה מתעצמת וחודרת לתוך הפינות הקטנות של החיים היומיומיים. כאשר האדם זוכר עוד ועוד את אמונתו כי כל מה שקורה לו וסביבו קורה אך ורק בהשגחה פרטית של ה’ יתברך, הוא מתקדם יותר ויותר לעבר “מידת ההשתוות”. זאת המידה שבה האדם מסתכל נכחו והכל שווה בעיניו, מכיון שממילא הכל מאת ה’. וכיון שה’ הוא תמיד טוב, הרי שכל מה שלא יקרה יהיה טוב, ואם כן אין מה לדאוג.

כך ביטא זאת רבי לוי יצחק מברידטשוב בניגונו הידוע, “הדודל’ה” (בתרגום לעברית, מהמקור האידי): “כשטוב – זה אתה, חלילה לא – גם אתה, ואם זה אתה – זה כבר טוב!”.

כך דרש הבעל-שם-טוב את הפסוק “שויתי ה’ לנגדי תמיד”: כאשר ה’ נגדי – (=מולי) ואני זוכר שהכל באשר לכל ממנו – הכל שווה בעיני, כי אם בעיניו ישר שכך יהיה, ודאי גם בעיני.

[כאמור, אין תודעה זו שוללת את הצורך, בהמשך, לבחור בטוב ולפעול למענו בכל הכח מתוך בטחון בה’ ובצדקת השליחות שלנו בעולם. אלא שאין אפשרות להגיע אל אותו בטחון ובחירה אמתית ללא פינוי ה”רעשים” בכח האמונה הזו].

“ועמך כולם צדיקים”

בפירוש השני לפסוק הנ”ל משנים מעט את הניקוד: “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יְחַיֶּה” – אמונת הצדיק מחיה את המקושרים אליו.

ניתן לפרש זאת בפשטות כלפי החשיבות של הקשר לצדיק אשר חיה בו אמונה עזה בקדוש-ברוך-הוא אשר מדבקת ומחיה את כל הנמצאים בקרבתו, והקשורים אליו. אבל, באופן אישי יותר ניתן לפרש זאת גם כאמונה של כל יהודי ויהודי בנקודת הצדיק שבתוכו.

גם האמונה המיוחדת הזו, כחה רב לפנות ‘רעשים’ משמעותיים מהתודעה שלנו.

כשם שהאמונה הכללית ב”ועמך כולם צדיקים” – בייחודו ומעלותו של כלל ישראל – מולידה את התובנה כי “עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (במדבר כג, ט), שאין לנו מה לקנא ומה להעתיק מהתרבויות הזרות, אלא עלינו להתחבר אל המעיינות הפנימיים שלנו, המקשרים אותנו אל הקדוש-ברוך-הוא, כך ניתן באופן עדין יותר לתרגם זאת גם אל המציאות האישית.

כיצד?

הרבה מה’רעשים’ הממלאים את תודעתנו ומבלבלים אותנו, נובעים מהשוואות מיותרות ומזיקות לאנשים הסובבים אותנו. לעיתים קרובות אנו עוברים בלי משים על איסור “לא תחמוד”, הן ברוחניות והן בגשמיות.

נדמה לנו, כי אם יש לשני משהו מסוים צריך שגם לי יהיה אותו, ואני נורא מסכן כל עוד אין לי. הרבה מהתסכולים שלנו נובעים מכך שאנו רואים התנהגות, או הישגים של מישהו אחר, ומוטרדים מכך שאצלנו זה שונה. טוב ללמוד דברים טובים מהאחר, אבל אסור להעתיק.

כאשר אני מאמין בנקודת הצדיק שבי, אני מבין שאני “בן יחיד” של הקב”ה, וכי אין מה להשוות את הייחודיות שלי לזו של חברי. אני מבין אז שהמדד למה צריך להיות לי ואתי הוא ייחודי ואישי, והוא עניין מאד פרטי ביני ובין הקדוש ברוך הוא. אני יכול אז, לוותר על הטרדות מכך שלא השגתי את מה שיש לחבר, ולהיות פנוי לקשב אמתי מהו הדבר האמתי שחסר וצריך להיות דוקא לי, בן יחיד של ה’.

(עפ”י פרק ג’ במאמר “אמונה ובטחון” בספר לב לדעת)

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן