במי אתה מאמין?

החיים של כל אחד מבוססים על אמונה ב'סיפור' על עובדות-החיים. הבחירה שלנו למי להאמין - לתקשורת או לתורה - היא בעצם הבחירה באיזה ממלכה אנחנו רוצים לחיות, אפילו עוד לפני ההכרעה במי אנחנו נותנים אמון שינהיג אותנו.

באחת החקירות של הרבי הריי”צ ‘התהדר’ החוקר היהודי בכך שאינו מאמין במאומה. הרבי השיב לו שאינו דובר אמת, שהרי ידיעתו שנולד מאב ואם מתבססת על אמונתו בדברי הבריות שספרו לו על כך (כשבדוגמה בה בחר הרבי מודגשת האמונה הסלקטיבית של הכופר, הבוחר להוציא מהתמונה את ‘השותף השלישי’ והעיקרי ביצירתו – הקב”ה). כפי שהמחיש הרבי, תפיסת המציאות של כל אדם מתבססת על אמונה בנוגע לרוב עובדות החיים ופרשנותן הבסיסית.

בעצם, זהו גם המעשה בגר שבקש שהלל הזקן לגיירו וללמדו רק תורה שבכתב, בה הוא מאמין, ולא תורה שבעל פה. הלל לִמדו אלף-בית, בסיס התורה שבכתב, ולמחרת הפך את הסדר. כשהתקומם הגר על השינוי השיב לו – האם לא עלי סמכת בלימוד אתמול? סמוך עלי גם לענין תורה שבעל פה!

על התורה שבעל פה נאמר “מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה”. המלכות היינו המציאות החברתית והמדינית בה חי האדם, שהיא בעצם תפיסת-המציאות שלו (התפיסה הסובייקטיבית של המציאות האובייקטיבית שברא ה’, תפיסת ה’גברא’ את ה’חפצא’), והתורה שבעל פה באה לתקן את המלכות. שרש המלכות הוא בכח הגבוה ביותר בנפש, כח האמונה, והמאבק בין המלכות דקדושה למלכות הרשעה הוא קודם כל המאבק על האמונה המעצבת תמונה – במה מאמין האדם ובמי הוא נותן את אמונו.

בפרט, המלכות השלילית עוטפת את המציאות בשלש שכבות-קליפות: העליונה היא קליפת התקשורת, המתיימרת לסיקור אובייקטיבי, ובעצם מעצבת בתודעתנו את העובדות מהן מורכב העולם שסביבנו. קליפת התקשורת טורחת להשמיט את ‘השותף השלישי’, בורא העולם, ולא לאפשר אזכור שלו כחלק מהתמונה ה’רצינית’ של העולם – “הס כי לא להזכיר בשם הוי'”. מי שמאמין לתקשורת, כבר בחר לחיות בתחומי המלכות דקליפה. רק תחתיה נמצאת קליפת מערכות המשפט והחינוך, הנותנות פרשנות ערכית לעובדות ומגדירות את הטוב והרע באותה מציאות. רק מתחת לשתי אלה עומדת ההנהגה הנבחרת של המדינה-המלכות, המציעה כיצד להתנהל בתוך התמונה-המציאות שהוגדרה ומנהיגה את הצבור שנותן בה את אמונו.

לכן, גם תיקון המלכות תלוי בתיקון האמונה והאמון בשלש הרמות: ראשית כל, יש להאמין בתורה שבעל פה, המגדירה עבורנו את עובדות המציאות וקובעת את שפת המונחים בה נתייחס אל העולם אותו ברא ה’ (החל מהגדרת-הסברת מונחי התורה שבכתב, התכנית הכתובה לפיה ברא ה’ את עולמו). מתוך כך עלינו לתת אמון בפסיקת חכמי ישראל בכל הדורות, מסורת ההלכה הקבועה – המתפתחת מדור לדור – השופטת ומבדילה בין טוב ורע וקובעת את יחסינו כלפי עובדות-המציאות. בסופו של דבר, הנהגת הכלל והפרט בפועל תלויה באמון שנותנים במנהיגי הדור וצדיקיו, הקובעים כיצד יש להתנהל בשאלות השעה בתוך תמונת העולם הכללית שקובעת התורה. 

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן