בני נֹח ושבעת עיקרי האמונה האוניברסליים

ספר בראשית מוליך אותנו במעגלים הולכים ומתכנסים: מכל צאצאי אדם הראשון מתמקדים בשלשלת מובחרת (אדם-שת-אנוש וכו’); לאחר מכן נמחקת האנושות במי המבול, ונותרים רק נח וביתו, עמם נכרתת ברית קיום; מכל בני-נח התמונה מתמקדת באברהם ושרה, עמם נכרתת ברית מיוחדת נוספת וכל השאר נותרים מאחור; מבני אברהם נבחר יצחק, ומבני יצחק נבחר יעקב.

מכאן ואילך, כל התורה עוסקת בישראל. הם היורדים למצרים ויוצאים ממנה, הם המקבלים את התורה והמצוות בהר סיני, והם ההולכים לארץ ישראל. נראה שהתורה כולה פונה לעם ישראל בלבד, כאשר כל שבעים אומות-העולם – שהתפלגותם מפורטת בפרשתנו – הופכים להיות רק רקע, הקשר שנועד לעזור לנו להבין את מוצא העם היהודי מתוך כלל האנושות. אך הם זה באמת כל הסיפור?

מצוות בני נח – מסר מישראל לעולם

ובכן, הרושם הראשוני הזה אינו מדויק. התורה ככלל היא הוראה מפורטת לבני ישראל, אבל כלול בתוכה גם מסר ברור לכל בני נח. ההלכה מקדישה מקום מיוחד להגדרת החובה המוטלת על כל אדם באשר הוא אדם. החובה הזו מורכבת משבע מצוות יסוד, הלא הן “שבע מצוות בני נח”[1]:

         א.         איסור עבודה זרה.

         ב.         איסור ברכת השם (דהיינו קללתו, בלשון סגי-נהור).

          ג.          איסור שפיכות דמים.

          ד.         איסור גילוי עריות.

         ה.         איסור גזל.

          ו.          איסור אכילת אבר מן החי.

          ז.          מצות דינים (קיום מערכת משפט).

ועדיין אפשר לחשוב שמדובר בשני מעגלים נפרדים לגמרי: לנו יש את תרי”ג המצוות שלנו, ואילו בני נח במקביל מחויבים רק בשבע מצוות, עד שלכאורה אפשר היה לכתוב את מצוות בני נח בספר נפרד. אך לא כך: התורה היא יצירה אלוקית אחת הכוללת בתוכה בה-בעת את הפן היהודי המיוחד ואת הפן האוניברסלי הכללי. הדבר מתבטא בכך שעלינו, בני ישראל, מוטלת האחריות לא רק לקיום התורה בתוכנו, אלא גם לקיום “תורת בני נח” בקרב כל העמים מתוך הכרה בתורה כמקור מחייב. שתי הנקודות הללו מנוסחות בבהירות בדברי הרמב”ם[2]:

[מצד אחד:] משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל… ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות… [אך מצד שני:] וכן ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח…

כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן.

במשך דורות רבים, החלק הזה בתורה לא הודגש מסיבות מובנות. באווירת ההתגוננות ומלחמת הקיום של העם היהודי בגלות, קשה היה לצאת לפתע בפנייה אל הגויים בדרישה לקיום מצוות בני נח, ולכן עולם ההלכה המעיט לעסוק בזה (כמו שניכר בהעדרן של מצוות בני נח מהשולחן-ערוך).

אבל הגיע הזמן שהתחום הזה יצא מהשתיקה שנגזרה עליו. הרי חזון הגאולה אינו מסתיים בגאולת עם ישראל, אלא עוסק בתיקון העולם כולו: “וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר הוי’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה [לכולם!] וּדְבַר הוי’ מִירוּשָׁלִָם”[3]. גם היום, ככל שאנו מתקרבים אל היעוד הזה, מתבקש לעסוק בהפצת הרעיון של מצוות בני נח לכל האנושות. זהו אחד החידושים הנועזים של הרבי מליובאוויטש, אשר הביא לסדר היום היהודי את המשימה הזו. אכן, ניתן לראות כיצד רבים מאומות-העולם ממש מצפים לשמוע, ולקיים, את הבשורה הזו: קבוצה הולכת וגדלה של אנשים קוראים לעצמם “בני נח”, רבים עוד יותר מכירים בשקר של הדתות הישנות ומחפשים את האמת בתנ”ך ובבני ישראל, ואחרים מחפשי דרך לבטא את הערכתם לתורה ולישראל (גם אם תופעות רבות עדיין דורשות הבחנה ובירור).

מצוות ותורה לבני נח

ומה יש לנו להציע לאומות העולם?

שבע מצוות בני נח הן אמנת-היסוד שצריכה להיות בתשתית כל חברה אנושית. נשים לב שמצוות אלה, רובן ככולן, אינן מטילות כל חובה מעשית שהיא. אין כל “טקס דתי” המוטל על האדם, לא משהו הדומה לתפילין וציצית, שבתות וחגים. העיקר הוא דרישה פשוטה, “תהיה בן אדם!” (או אם תרצו, תהיה בן-נח). להיות בן אדם פירושו להמנע מהרס החברה האנושית ושחיתות מוסרית: לא לרצוח; לא לגנוב; לא לנאוף; לא להתאכזר ליצור חי ולאכול אותו בטרם ימות (אבר מן החי); להמנע ממעשים הפוגעים באמונה באלקים (מונותיאיזם), כפולחן אלילי (עבודה זרה) והתרסה כלפי אלקים (ברכת השם). את כל זה מחזיקה המעטפת של מצות ‘דינים’, מערכת משפט שתאכוף על קיום שש המצוות ותמנע תוהו ובוהו.

אך כאמור, שבע המצוות הן שלילה – אל תעשה כך ואל תעשה כך. במקביל למצוות הללו, המציבות את גבולות המסגרת שאסור לפרוץ, נוכל להצביע על תוכן חיובי של אמונה שימלא את עולמו של בן-נח. בני נח אינם מצטיינים רק בחכמה אנושית רחבה, “חכמה בגויים תאמין”[4], ולא רק בפיתוח האומנות לסוגיה, “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם”[5] – אלא גם נקראים לעסוק בחלק שלהם בתוך התורה, “נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול [דהיינו בתחום התורה הנוגע לשבע המצוות]”[6].

אמנם עולם ההלכה הנרחב (כלימוד הגמרא והפוסקים) ככלל אינו מתאים ללימוד לבני נח. זהו ‘שכל יהודי’ מיוחד, וכמו שנאמר בחריפות “גוי שעסק בתורה חייב מיתה”[7]. אבל דוקא חלק מהעולם של פנימיות התורה יכול להתאים, לאחר שיוגש בכלי מתאים, לכל באי העולם, “כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי'”[8].

עיקרי האמונה

בהתאם לכך מתבקש לנסח מה הם עיקרי האמונה של בני נח. כידוע, הרמב”ם ניסח שלשה עשר עיקרי אמונה, יסודות התורה[9], המוכרים גם מהנוסח (המאוחר יותר) של “אני מאמין” ומהפיוט “יגדל אלקים חי”, ואלו הם בקצרה: א. אמונה במציאות הבורא, שכל קיום הבריאה תלויה בו; ב. אמונה באחדות ה’ ויחודו, “ה’ אחד”; ג. אמונה בשלילת ההגשמה, “אין לו דמות הגוף ואינו גוף”; ד. אמונה בכך שה’ הוא מעל הזמן, היה הווה ויהיה; ה. אין לעבוד אף נברא אחר מלבד הבורא עצמו; ו. אמונה במציאות הנבואה; ז. אמונה בנבואת משה רבינו, שמדרגתה נעלית במהותה על שאר הנביאים; ח. אמונה בתורה מן השמים, “תורת משה אמת”; ט. אמונה שהתורה היא נצחית; י. אמונה בהשגחת ה’ על בני האדם; יא. אמונה בשכר ועונש; יב. “אני מאמין בביאת המשיח”; יג. אמונה בתחיית המתים[10].

אמנם רבים התנגדו לעצם הנסיון לקבוע עיקרים לתורה, שהרי “תורת ה’ תמימה” ועלינו להאמין בכל פרטיה[11] (וכן האר”י הקדוש התנגד לאמירת הפיוט ‘יגדל’, שאינו מיוסד על חכמת האמת[12]) – אבל ההסתייגות נבעה בעיקר מהסכנה של פגיעה באמונה, בהבנה המוטעית כאילו יש בתורה דברים חשובים יותר וחשובים פחות, ולא מויכוח על אמיתות העיקרים עצמם[13].

המספר שלש-עשרה ודאי אינו מקרי. בתורה אנו מכירים את שלש-עשרה מדות הרחמים. חז”ל מסרו שלש-עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. והקבלה מבוססת על מערכת מושלמת של עשר ספירות ועוד שלשה ‘ראשי-ראשים’. אך כשאנו באים לנסח את האמונה באופן המתאים לבני נח, מתבקש לסדר את אותם העיקרים עצמם במערכת של שבעה עיקרים, בהתאמה לשבע מצוות בני נח, דהיינו שכל אחת משבע המצוות ברובד המעשה מצביעה על תוכן פנימי חיובי של אמונה.

שבעה עיקרים ושבע מצוות

1) ובכן, האמונה במציאות הבורא – העיקר הראשון בי”ג העיקרים של הרמב”ם – תהיה גם כעת עיקר בפני עצמו. המצוה המקבילה לעיקר הזה היא איסור ברכת השם, שהרי המקלל חלילה את אלקים מביע התרסה של כפירה גמורה.

2) העיקר השני הוא האמונה באחדות השם, כאשר בתוך העיקר הזה נכלול את העיקרים השלישי והרביעי של הרמב”ם (שלילת הגשמה והיות ה’ מעל הזמן. שכן המעמיק יגלה שעיקרים אלו נובעים מהיות “ה’ אחד”). המצוה המקבילה לעיקר הזה היא איסור עבודה זרה, כמו עובדי האלילים למיניהם שרואים תמונת עולם מפוצלת לכוחות רבים, וכן מאמיני הדואליות ומאמיני השילוש וכו’.

3) העיקר השלישי הוא, שאין לעבוד אף אחד מלבד את ה’ (העיקר החמישי אצל הרמב”ם). גם לאחר שהאדם מאמין שה’ אחד, הוא יכול לחשוב שכדאי לו להשתעבד לכל מיני כוחות וישויות ולקבל מהם שפע, לעשות ‘עסקים אפלים’ עם מלאכים או שדים וכדו’ (כמו בתורות מאגיות שונות) – וכנגד זה יש להציב את העיקר שאין לעבוד (כולל תפילה) לאף כוח בעולם זולת ה’ בעצמו. המצוה הרומזת לעיקר הזה היא איסור גנבה וגזל, מפני שגם הגנב מבקש לעקוף את הצינורות הישרים ולהנות מרווחים צדדים מפוקפקים. וכך אומרים חז”ל שהנהנה מהעולם-הזה מבלי לברך הוא כגוזל את הקב”ה[14]. מכאן נלמד גם שהממד הפנימי-החיובי של איסור גזל לבני נח יהיה בניסוח ברכות ותפילות מתאימות (עבודה שעלינו לעשותה).

4) העיקר הרביעי הוא האמונה בנבואה (העיקר השישי אצל הרמב”ם) – מציאות הקשר הישיר עם הבורא (כאשר יש דרגה של רוח-הקודש היכולה לשרות גם על חסידי אומות העולם[15]). המצוה המקבילה לעיקר הזה היא איסור שפיכות דמים, שהרי הנימוק לחומרת שפיכות-דמים הוא “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”[16]. ללא האמונה שה’ העניק לאדם את המתנה המיוחדת הזו של “צלם אלהים”, אין סיבה אמיתית לומר שרצח הוא דבר כל-כך נורא (וכל נפנוף ב”קדושת החיים”, ללא אמונה בה’ הבורא, לא יחפה על כך). היות האדם בצלם אלהים מאפשרת ‘ערוץ-תקשורת’ מיוחד בין האדם לבוראו, עד שהאדם המזדכך ומתעלה יוכל לשמוע את קול ה’.

5) העיקר החמישי הוא האמונה בתורה כאמת נצחית ומחייבת (עיקרים ח-ט אצל הרמב”ם). כפי שראינו, אמנם התורה ניתנה לישראל, אבל כל בני-האדם נקראים להאמין באמיתותה ולראות בה את המקור המחייב גם לשבע מצוות בני נח. המצוה המקבילה לעיקר הזה היא איסור גילוי עריות, זאת כיון שהסטיה מקיום מצות ה’ היא כניאוף ובגידה בבן-הזוג, ולכן נמשלת התורה ל”אשת חיל” ועזיבת התורה נמשלת לזנות. כמו כן, באבחנה נפשית עמוקה (הרבה לפני פרויד), קבעו חז”ל שהמניע העיקרי לפריקת-עול ועזיבת התורה הוא היצר החזק של העריות (לסוגיו השונים)[17], והוא מייצג במיוחד את רוח-השטות המפתה את האדם לחטוא ולחשוב ששום דבר לא קרה (כמו שהנואף משכנע את עצמו)[18].

6) העיקר השישי הוא האמונה בהשגחה ושכר ועונש (עיקרים י-יא אצל הרמב”ם). המצוה המקבילה לעיקר הזה בפשטות היא מצות דינים, שהרי מצוה זו היא לקיים מערכת משפט המשגיחה על מה שנעשה והמענישה במקרה הצורך (ולא לחנם נקראו השופטים “אלהים”).

7) ולבסוף, העיקר השביעי הוא האמונה בעתיד הטוב הצפוי לבריאה – ביאת המשיח ותחית המתים (עיקרים יב-יג אצל הרמב”ם). כפי שהוזכר, ימות המשיח מביאים את התיקון לכל האנושות, וגם תחיית המתים (הנמצאת הרחק מעבר להשגתנו) היא שלמות הבריאה כולה (וגם חסידי אומות העולם מעותדים לה[19]). המצוה המקבילה לעיקר הזה היא, למרבה הענין, איסור אבר מן החי. המצוה הזו נושאת את החזון העתידי של עולם ‘ירוק’ והרמוני. אמנם אין איסור על אכילת בשר (כפי שנאסר לאדם הראשון, זאת כיון שיחסי הגומלין מאפשרים גם ‘הטמעה’ של החי באדם), אבל יש רגישות לכל בריה בעולם שברא ה’. העתיד הזה מחזיר אותנו כביכול לתוך תיבת נח בה חיו יחד בני האדם ובעלי החיים, אלא שכעת הדבר יתרחש תחת שמים פתוחים אל על. “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם”[20]. סוף טוב הכל טוב.

סיכום

על פי הספר Kabbalah and Meditation for the Nations