מכון גל עיני
נכתב עלידי
ראשון – חומש במדבר
ספר בראשית עוסק בבריאת העולם וסיפורי האבות. ספר שמות: ביציאת מצרים, מתן תורה והמשכן. ספר ויקרא, חוקי הקרבנות והקדושה. ובספר דברים משה רבינו מסכם את התורה, הכנה לביאת הארץ.
ספר במדבר נראה לכאורה פחות מרכזי, הוא עוסק במה שקורה בין-לבין, הרפתקאות המסע במדבר בין יציאת מצרים לערבות מואב. אבל דווקא בסיפורי הדרך הללו יש משהו מאד חשוב! בכל הדורות אנחנו הולכים בדרכים, סיפורי חומש במדבר ותיקוניו חוזרים שוב ושוב.
רמז למרכזיות הספר בחשבון השמות: במדבר = 248, כמו אברהם. וכל החומשים בראשית שמות ויקרא במדבר דברים = 10 פעמים במדבר.
לספר במדבר יש שם נוסף: חומש הפקודים, כיון שהוא עוסק במפקד בני ישראל. פקידה רומז ליחס פנימי בין איש ואשה (כמו “חייב אדם לפקוד את אשתו”). כל הספר עוסק במתח ביחסים הזוגיים בין הקב”ה וישראל, מתח שצריך לתקן אותו ולהפוך אותו לפקידה, מערכת יחסית מתוקנת.
שני – בני לוי
לאחר המפקד של כל שבטי ישראל, מתברר שלשבט לוי יש מעמד מיוחד: “אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת”. עד כאן, לשורש פקד היתה משמעות פשוטה של ספירה, ועכשיו מתברר שיש גם תפקיד! לשבט לוי יש תפקיד מיוחד, אבל מכאן עולה שגם המפקד של שאר השבטים קשור לתפקיד.
הדגש על שבט לוי מתחיל כאן ונמשך לאורך כל חומש במדבר. כך אפשר לראות את כל החומשים כשלבים ביצירת עם ישראל: חומש בראשית הוא ספר האבות. חומש שמות הוא ספר הבנים, הולדת עם ישראל. חומש ויקרא הוא “תורת כהנים“, בו מודגש תפקיד הכהנים בעבודת הקודש. עכשיו, בחומש במדבר, מודגש התפקיד המיוחד של הלויים. ולסיום, ספר דברים עוסק במעמד ישראל, מה שנוגע לכל אחד ואחת מעם ישראל (“שמע ישראל”) העומדים לנחול את הארץ (לעומת הכהנים והלויים שאינם מקבלים נחלה).
שלישי – בנים בונים
“אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. המניין המפורט של כל השבטים מופיע פעמיים: פעם ראשונה במניין עצמו, כמה יוצאי צבא יש בכל שבט (כפי שקראנו אתמול), ופעם נוספת עכשיו תוך כדי סדור המחנה. כלומר, בהתחלה יש מניין לשם מניין, ואחר כך מניין לשם בניין.
זהו מאמר חז”ל “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר ‘וכל בָּנַיִךְ למודי ה”, אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בּוֹנַיִך”: בהתחלה מתייחסים לבני ישראל פשוט בתור בנים, כולם בני מלכים, ואחר-כך הבנים נעשים בונים, בונים יחד מבנה מפואר ומשוכלל שבו יש מקום מיוחד וגוון מיוחד לכל אחד.
ההתקדמות הזו ממניין לבניין היא בכוח התורה, שהרי תלמידי-החכמים הם הבונים. ביציאת מצרים, בפסח, אנחנו כבר בנים, אבל כדי להיות בונים צריך להגיע למתן תורה בחג השבועות.
את המעבר מבנים לבונים, מבניין למניין, ניתן ליישם גם ביחס לתורה עצמה, כאשר עוסקים בצד המספרי שלה (כמו מניין בני ישראל אצלנו): למשל, לוקחים פסוק בתורה ומתבוננים במספר האותיות, אחר כך מתבוננים באיזה מבנה מתאים לסדר את המספר הזה (לדוגמה: יש מספרים שמתאים לסדר כריבוע, יש כמשולש ועוד).
רביעי – אבא רוחני
“ואלה תולדת אהרן ומשה… ואלה שמות בני אהרן”. בניו של משה בכלל לא נזכרים כאן, ובכל זאת נאמר בכותרת “תולדות אהרן ומשה”! מפרש רש”י שבני אהרן נקראו תולדות משה כיון שהוא לימד אותם, “שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו”. כך מתפרשת המצוה הראשונה “פרו ורבו” גם במשמעות של לימוד – ללמד עוד ועוד תלמידים-בנים.
הרבי מליובאוויטש מסביר שכל רב כאילו ילד את התלמיד, אבל אצל משה רבינו התלמידים נקראים בנים ממש. זאת כיון שמשה לא רק מעביר אור שכלי, אלא ‘נותן את עצמו’ בתוך השפעת הלימוד.
אם משה הוא האב הרוחני של בני אהרן, נמצא שיחסית אליו אהרן הוא כמו האמא (אהרן מלשון הריון). כמו הרמז בשמותיהם: אהרן משה ראשי תבות אם.
חמישי – שמירת המקדש
“וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת”. חניית הלויים סביב למשכן מוגדרת כשמירה, וזהו אחד המקורות בהלכה למצות שמירת המקדש הנוהגת לדורות.
כמה מגדולי הפוסקים סוברים שמצות שמירת המקדש שייכת בעיקרון גם כיום, כאשר המקדש חרב, כיון שקדושת המקום לא בטלה, ולכן עלינו להציב שומרים לכבוד המקום הקדוש ולהזהיר שלא להיכנס אליו בטומאה וכדו’.
לפני כמאה חמישים שנה, עלה לירושלים יהודי בשם הרב משה גלבשטיין, שהיה תלמידו של הרבי הצמח צדק, והתעורר לחידוש מצות שמירת המקדש. בספרו “משכנות לאביר יעקב” מספר הרב גלבשטיין מה שמסר לו הצמח צדק על ידי שליח: “כשישמעו בני ישראל בקולו אז תצמח הישועה”, במהרה בימינו אמן!
שישי – 273
הפרשה שלנו מלאה מספרים, והנה עוד אחד: עשרים ושנים אלף לויים החליפו בגופם עשרים ושנים אלף בכורים. נותרו 273 בכורים שצריכים פדיון, וכל אחד מהם פדה את עצמו בחמשה שקלים (שניתנו לאהרן ובניו).
יש כאן רמז לפדיון נשמות אבודות. אפשרות אחת היא על-ידי הלויים שתפקידם לנגן, לעורר באדם את הניגון שלו וכך לקרב ולמשוך אותו אל הקדושה. אבל יש כאלה רחוקים שאפילו הניגון לא מצליח לגעת בהם. אותם אפשר לקרב רק על ידי חשבונות כספיים, למשל על ידי גימטריא, שהרי המספר 273 הוא בגימטריא גימטריא!
במדע היום, 273 הוא “האפס המוחלט” (ליתר דיוק: 273.15 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). באפס המוחלט אין תנועה ואין חיים, זהו משל לכְפוֹר של כפירה מוחלטת. אולי דווקא הגימטריא תעורר את הכופר הזה ותהפוך-תחמם את לבו…
שביעי – תיקון “ושמו”
כאשר אהרן ובניו מפרקים את המשכן הם מכסים את כל כלי הקודש, ולארבעה כלים הם שמים את הבדים – המוטות שבהם נושאים אותם. על הארון “וְשָׂמוּ בַּדָּיו”, על השלחן “וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו”, על מזבח הזהב “וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו”, ועל המזבח החיצון “וְשָׂמוּ בַדָּיו”. אהרן ובניו אחראים גם לכך שבני קהת יהיו מופקדים כל אחד על משאו “אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ” – חמש פעמים “וְשָׂמוּ”, מלה שלא מופיעה בתורה עד כאן! ואז בא הפסוק המסיים “וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ” – בני קהת יכולים לבוא רק לאחר שאהרן ובניו סיימו לכסות.
המלה “וְשָׂמוּ” מופיעה עוד פעם אחת בתורה, בפרשה הבאה (נשא), בברכת כהנים: “וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם”. כמו שאין לראות את כלי הקודש המכוסים, כך אין לראות את ידי הכהנים בשעת הברכה.
בזוהר מוסבר ש”ושמו” הוא לשון תיקון – תיקון הכלים ותיקון בני קהת. התיקון מתחיל בכך ששמים את שני הבדים על הכלי, איזון בין קו ימין וקו שמאל בלשון הקבלה. שש פעמים “ושמו” הם כנגד שש המדות, כאשר השישי הוא כנגד ספירת היסוד, הצדיק המשפיע, מתאים לברכת כהנים.
בכל התנ”ך יש “ושמו” רק עוד פעם אחת: “וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ” – כאן “ושמו” מתייחס למלך המשיח, כנגד ספירת המלכות השביעית כמובן. ואז יתקיים “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו [אותיות וְשָׂמוּ] אחד”.
