בשבע עיניים – מטות מסעי

מטות מסעי יום ראשון – אל תפחד

“אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”. הנדר בא מחשש שמשיכה מסוימת תגבר על האדם ותסיט אותו מהדרך הנכונה. למשל, הוא חושש שאם יאכל מאכל כלשהו הוא יתדרדר לאכילת יתר ולכן הוא נודר שלא יאכל כלל מהמעדן.

אפשר לומר שזהו פחד מאבדן האהבה. הנודר חושש מאיבוד הכיוון והמטרה, האהבה הנכונה (בדוגמה הזו: הוא רוצה להיות בריא). החשש הזה הוא נטייה ‘נשית’ ולכן הנדר מתייחס במיוחד לנשים בפרשה זו.

אם כבר נדרת, זהו עסק רציני. כעת באמת אסור לך לאכול מהמאכל הזה, איסור גמור מהתורה, כמו לאכול חזיר!

אבל החכם יכול להתיר את הנדר. הוא מעלה את האדם לקומה מבוגרת יותר ואומר לו: אינך צריך לחשוש יותר מדי, אל תפחד משום דבר חוץ מהקב”ה, ואל תפחד מלאבד את האהבה החשובה לך. אתה יכול להגיע לאהבה גמורה ויציבה. אכול מהמעדן לשובע, ושלוט בעצמך שלא להפריז באכילה.

מטות מסעי יום שני – כעס חינוכי

“וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה”, משה רבינו כועס. איך זה יכול להיות? והרי “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”!

אפשר לומר שהכעס הזה הוא רק העמדת פנים. כך נראה מדברי הרמב”ם האומר שצריך להיזהר ממידת הכעס “עד הקצה האחרון”, ואם יש צורך לחנך ולייסר את בניו-תלמידיו, או מנהיג שמוכיח את הציבור, אז “יַראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו”. בפנים – רגוע ושלו לגמרי. כלפי חוץ – כועס.

אבל ביתר דיוק, אומר אדמו”ר הזקן: כעס הוא חמור כי הוא נובע מחוסר אמונה. אם משהו/מישהו פגע בך ואתה מתחיל לכעוס-לרתוח, זה מפני שאתה מצפה שכל העולם יסתדר לפי הציפיות/דרישות שלך, וקצת שוכח ש”הכל בידי שמים”!

אך מצד שני, “הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים” – יראת שמים פירושה מה שמוטל עליך לעשות, ואם הבן-התלמיד שלך לא מתנהג כראוי הרי עכשיו התפקיד שלך הוא לדאוג לו ולחנך אותו. כעת הגיעה לפניך, בידי שמים, המצוה להוכיח את הזולת כדי לעזור ולתקן. זהו הכעס של משה רבינו, לא רק משחק והעמדת פנים אלא כעס נכון וצודק, נקי לגמרי מכל נגיעה אישית – והרי משה הוא העניו מכל אדם.

ובכל זאת, כיון שהכעס הוא מסוכן, צריך זהירות גדולה, ותמיד צריך “להמתיק את הדין” של הכעס. במיוחד עכשיו, בימי “בין המצרים”, כתוב בהלכה שהמורה לא יקפיד על התלמידים. רק באהבה.

מטות מסעי יום שלישי – נחלה מבוהלת

בני גד ובני ראובן באים למשה רבינו ומבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי. משה מתנגד בהתחלה, וחושש ממהדורה חדשה של חטא המרגלים. אבל לאחר שהם מתחייבים להיות חלוצים בכיבוש הארץ, ורק אחר כך לחזור לנחלתם, הוא מתרצה.

חז”ל מבקרים את בני גד וראובן ודורשים עליהם את הפסוק “נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ” – הם היו ‘מבוהלים’,  פעלו מתוך דחף פזיז ולא מיושב, ‘לחוצים’ לקבל כבר את חלקם, כאן ועכשיו. ואילו משה רבינו תכנן שכל השבטים יקבלו תחילה את הנחלה בעבר המערבי, המקודש יותר.

ובכל זאת, יש צד חיובי נסתר במעשיהם של בני גד וראובן. בני גד רצו בעצם להיות קשורים למשה רבינו! הרי משה הוא שכבש את עבר הירדן, ולבסוף גם נקבר שם. בני גד הם יהודים פשוטים, ‘חסידים שרופים’ של משה, שרוצים להיות צמודים אליו, בחייו ובמותו (כמו שכתוב בברכת גד בפרשת וזאת הברכה). משה עצמו מבקר אותם תחילה, שמא ההתקשרות שלהם היא חיצונית, אבל לבסוף הם מוכיחים שהינם חסידים אמתיים ונאמנים.

גם בדחף לנחול את הארץ יש משהו טוב מאד. בדורות האחרונים הוא מופיע בזעקת אמת לצאת מהגלות, “עד מתי!”, ולהגיע במהרה לגאולה האמתית והשלימה.

מטות מסעי יום רביעי – שתי גדות לירדן

לבני גד ובני ראובן מצטרפים כעת חצי שבט המנשה. כל השבטים מקבלים את נחלתם במקום אחד ורק שבט מנשה מתפצל לשנים, חצי בעבר המזרחי וחצי בעבר המערבי. נראה שיש לבני מנשה עניין להחזיק בשני חלקי הארץ גם יחד, לתפוס-לחבק אותה בשלמותה, מתוך תודעה חזקה של שלמות הארץ.

היסוד ל”תיקון המדינה” בימינו הוא ההכרה האיתנה בשלמות המשולשת: שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ. היום (תמוז תשע”ח) אנו זוכים ב”ה לשבת בחלק ניכר מעבר הירדן המערבי, אבל נראה כאילו שכחנו את עבר הירדן המזרחי. כדאי, אם כן, לחדש את הפזמון היפה “שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן” – משפט שמתאים במיוחד לבני מנשה היושבים בשתי גדות הירדן (המשפט הזה שווה בגימטריא 1948, מספר ידוע בימינו שהוא גם שנת הולדתו של אברהם אבינו).

את הלחן של הרב גינזבורג למלים “שתי גדות לירדן” ניתן לשמוע כאן…

מטות מסעי יום חמישי – הגורל

“וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ”. בחלוקת הארץ היה צריך לשלב שלש דרכים. ישנה חלוקה הגיונית, לפי הערכה ומדידה של גודל הנחלות (ואיכותן) בהתאמה לגודל המשפחות (בתי-האב). ישנה חלוקה לפי הגורל, וחז”ל מתארים את המעמד המיוחד של ההגרלה שקבעה איזו נחלה יקבל כל שבט. בנוסף, החלוקה נעשתה ברוח-הקודש, כאשר אלעזר הכהן הגדול היה רואה באורים-ותומים ומכריז על החלוקה. שכל, גורל, רוח הקודש.

אלו שלש דרכים של התקשרות לארץ: החלוקה לפי שכל מבטאת התקשרות מצד תורת ישראל, ‘השכל היהודי’ הישר היודע שלכל יהודי חלק בארץ (ככתוב בתורה, המשפט העברי), ואנו באים אליה ויורשים אותה כדי לקיים בה את התורה והמצוות.

החלוקה לפי רוח הקודש מבטאת התקשרות לארץ מצד עם ישראל. הארץ היא המתנה הטובה שה’ נתן לעמו האהוב, בה אנו מתאחדים לעם אחד, ובאוויר הטהור שלה אנו זוכים לרוח הקודש ונבואה.

החלוקה לפי הגורל מבטאת קשר עצמי לארץ, ארץ ישראל עצמה, היא “גורלנו” ובה אנו קשורים ישירות לקב”ה, קשר של אמונה, למעלה מהשכל.

הכל מביא אותנו לארץ ישראל השלמה (עם “שתי גדות לירדן”), כמו שרומזת הגימטריא ארץ ישראל השלמה = גורל, רוח הקדש, שכל.

מטות מסעי יום שישי – סוד המגרש

“צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם”, המגרש הוא שטח פנוי, שאינו מיועד למגורים ולא לשדות וכרמים.

המלה מגרש מזכירה את משפחת גרשון בתוך שבט לוי (שנמנו בתחילת ספר במדבר). השורש של מגרש וגרשון הוא גרש, מזכיר את אברהם אבינו שנאמר לו “גרש האמה הזאת ואת בנה”. מה הקשר?

הקשר לאברהם מתחזק מתוך התבוננות בערי הלויים: בתוך הערים יש התייחסות מיוחדת לבתים (כמפורש בפרשת בהר). והנה, כיון שהלויים לא קבלו נחלה רגילה בארץ, העיר היא עבורם כמו שדה (כמו שמפרש רש”י בפרשת בהר). אם כך, יש כאן מבנה משולש: בתוך העיר יש בתים; העיר בכללה מקבילה לשדה; ואילו המגרש החיצוני הפנוי הוא כמו הר. אלו שלשת המושגים המוכרים מדברי חז”ל על שלשת האבות (ביחס למקום המקדש): “אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית”.

הבית הוא המקום הפנימי, השדה הוא מקום העבודה, וההר הוא המרחב הפתוח. בכוחות הנפש, ההר-המגרש מקביל ל”אור המקיף”, הכוחות הנעלמים שמעבר למודעות – כוחות שמגיעים אליהם בדרך של אמונה, המדה המיוחדת של אברהם אבינו. וכאן נחזור לבני גרשון: הם נושאים את יריעות המשכן, החלקים החיצוניים ביותר שלו, הרומזים גם הם לאור המקיף.

מטות מסעי יום שבת – מצוות בטלות

“זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים”, בת היורשת נחלה בארץ יכולה להנשא רק למישהו מהשבט שלה. זוהי מצוה מפורשת בתורה, אבל היא נהגה דור אחד בלבד! בדור הבא, דרשו את הפסוק ואמרו “זה הדבר” – “דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור זה”, ואז הכריזו שהסתיים האיסור והשבטים מותרים לבוא זה בזה. הדבר היה בדיוק ב-ט”ו באב, החל בימים אלו, וזו הסיבה שזהו יום כל כך שמח.

התופעה הזו, של מצוה שתחילה מחייבת ושוב בטלה, מזכירה את דברי חז”ל “מצוות בטלות לעתיד לבוא”, במציאות עתידית שבה אין צורך בציווי מכריח. בעומק, יש ללמוד מכאן שכאשר מקיימים את המצוה בשלמות פעם אחת – כמו שודאי עשו בנות צלפחד הצדיקות – כבר נעשתה התכלית של המצוה, ואז עוברים לשלב העתידי של “מצוות בטלות”. אם כך, כל תרי”ג המצוות פשוט ממתינות לכך שנקיים אותן, סוף סוף, בשלמות הראויה. אז המצוות ימלאו את תפקידן, ואנו עוברים לשלב הבא של דבקות בה’ מתוך שמחה ותענוג.

ועוד: חז”ל מפרשים, באופן מפתיע, שבנות צלפחד עצמן לא היו מחויבות להנשא לבני שבט מנשה. “לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים”, אלא שנותנים להן “עצה טובה” בלבד להנשא לבני השבט (בבא בתרא קכ, א). במלים אחרות, בנות צלפחד בחרו מרצונן החופשי, “הטוב בעיניהם”, לקיים את מה שהבנות האחרות קיימו מתוך חובה. זו נקודה נוספת שבה המצוה הזו מלמדת על כל התורה: כל תרי”ג המצוות נקראות בספר הזוהר עצות (עיטין). המצוה היא עצה טובה להדבק בה’, בעולם הזה העצה היא גם חובה הנעשית לעתים בכפיה, אך לעתיד לבוא נראה איך העצות הללו הן הכי טובות ונבחר בהן מרצון שלם.