בשבע עיניים – פנחס

פרשת פינחס יום ראשון – עקידת פינחס

“פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא  כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. עד עכשיו היה פינחס בן למשפחת כהנים, אבל לא היה כהן בעצמו. רק לאחר מסירות הנפש שלו לכפר ולהציל את ישראל, הוא זוכה להיות כהן בעצמו.

פינחס = יצחק. מסירות הנפש של פינחס דומה למסירות הנפש של יצחק אבינו בעקידה. באמת, מוסבר בקבלה שעד העקידה היתה ליצחק אבינו נשמה בבחינת נקבה. רק לאחר העקידה ובזכותה, נוסף בו הצד הזכרי של הנשמה, והוא יכל להוליד, להיות אב בעצמו (ואז גם נולדה רבקה אמנו, בת זוגו). כך גם פינחס: במעשה הקנאות ומסירות הנפש שלו, נכנס בו חלק נוסף של הנשמה, כמו שאומר האר”י הקדוש שבשעת מעשה נכנסה בפינחס נשמת נדב ואביהוא (שנפשם נמסרה בפועל). כעת פינחס יכול להיות כהן בעצמו, אב לבניו אחריו שיהיו כהנים לעולם.

“פינחס זה אליהו”, אליהו הנביא מבשר הגאולה. חז”ל אומרים שאליהו הנביא עושה את שליחותו בארבע ‘עפיפות’. והרמז: אליהו כפול 4 = פינחס. שמו של פינחס עצמו כתוב ארבע פעמים בתורה. ארבע פעמים פינחס = ארץ ישראל. פינחס זכה להיכנס לארץ ישראל.

[שעשועים יום יום]

פרשת פינחס יום שני – שבטי יה

“רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי… אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי”. בכל המשפחות של השבטים, נוספו אותיות י-ה, כמו החנכי, ומפרש רש”י שהדבר הוא עדות על כשרות הייחוס של בני ישראל, גם בהיותם בשעבוד מצרים, “שבטי יה עדות לישראל” – השם הקדוש י-ה חותם את שמותם לעדות.

הסימן הזה נמצא בכל שמות המשפחות, אבל בשמות השבטים עצמם הוא מופיע רק בשלשה: הָראוּבֵנִי, הַשִּׁמְעֹנִי, הַזְּבוּלֹנִי. למה צריך לחתום על שלשה אלו?

בזיווג שממנו נולד ראובן יש לכאורה פגם, שהרי מחשבת יעקב באותו לילה היתה על רחל. לכן צריך להודיע שבכל זאת השכינה שורה בזיווג. ובפנימיות, יעקב אבינו מוסר את עצמו בידי ה’ ומכוון את מעשיו לפי איך שהקב”ה יגלגל את הדברים, גם מעבר לידיעתו.

שמעון נקרא כך “כי שמע ה’ כי שנואה אנכי”. אם כך, לכאורה יש פגם בחיבור יעקב ולאה שממנו נולד שמעון (“בני שנואה”). לכן צריך שוב לחתום, ולהודיע שלא היתה באמת שנאה ח”ו.

וזבולון – הוא הבן האחרון של לאה. הנה נולד לה בן שישי, ובכל זאת יעקב מעדיף את רחל… ובכל זאת, בני לאה כשרים ומיוחסים בתכלית.

והנה רמזים יפים לאהבת יעקב ולאה בשלשת השבטים הללו: ראובן שמעון זבלון = “ואהבת לרעך כמוך“! ועוד, הערך הממוצע של ר”ת השמות ראובן שמעון זבלוןהוא אהבה בריבוע. ראובן הוא הבן הראשון של יעקב, שמעון השני וזבולון העשירי – א-ב-י = אהבה.

[מתוך יין משמח]

פרשת פינחס יום שלישי – תזמורת נשים

בפרשת פינחס מודגש מקומן של הנשים. האשה הראשונה בפרשה היא כזבי בת צור, שנהרגה בידי פינחס. אחר כך מוזכרות חמש בנות צלפחד, “מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה”. אחר כך “וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח”. ולבסוף שתים בפסוק אחד “וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם”. סך הכל תשע נשים!

והנה קשר מובהק בין האשה הראשונה והאחרונה. על כזבי כתוב “כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם [אחותם של המדינים]”, ועל מרים כתוב “מִרְיָם אֲחֹתָם”, לעומת שאר הנשים המיוחסות רק על שם אביהן.

האר”י הקדוש אומר שכזבי קשורה לדמות האשה המפתה, לילית (הקשורה ל”חוה הראשונה”). לילית = ת­ֹף.הפיתוי השלילי קשור לתופים, סגנון וקצב מסוים של מוזיקה המכניס לאווירה מתאימה. אבל לעומת זה יש תף בקדושה, “וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת”. אם כן, מרים מתקנת את הפגם של כזבי, ובאמת בתוך כזבי עצמה היה ניצוץ גדול מאד שצריך להיות מתוקן. כך מצטרפות כל הנשים בפרשה לתזמורת קדושה. גם זמרי בן סלוא מצטרף לחגיגה, זַמָּר המסלסל בקולו.

פרשת פינחס יום רביעי – קול האשה

“כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן”. בנות צלפחד מצוינות לשבח, ומהוות דוגמה ומופת לבנות ישראל הכשרות.

לבנות צלפחד יש כח בדיבור, “כן בנות צלפחד דברת”. בנות צלפחד מחבבות את ארץ ישראל וזוכות לנחלה בארץ. אם נחבר את הדברים: לבנות צלפחד וההולכות בדרכן, עד היום הזה, יש כח מיוחד של הסברה בנוגע לשלמות הארץ.

דברי אמת הנובעים מחכמת הלב של נשים צדקניות, יכולים לפעול רבות בכל דבר שבקדושה, ובמיוחד בעניין שלמות הארץ. הכח הזה מתגלה במיוחד בדורות האחרונים, כמו שמוסבר בקבלה ובחסידות שבעולם הזה שומעים רק את קול האיש, אבל לעתיד לבוא (ההולך ובא בימינו) מתקיים “ישמע בערי יהודה… קול חתן וקול כלה”. “בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן עתידים להגאל”.

פרשת פינחס יום חמישי – תמיד ומוסף

“פרשת המוספים” פותחת בקרבן התמיד, שני כבשים בכל יום. ולאחר מכן קרבנות המוסף: מוסף שבת, מוסף ראש חודש, וקרבנות המוספים בכל המועדים.

אתמול (ב’רביעי’) קראנו שה’ מצוה את משה רבינו למנות את יהושע בן נון כמנהיג הממשיך אחריו. למה נבחר יהושע, ולא פינחס המוזכר לשבח בתחילת הפרשה?

יהושע מצטיין בשקדנות והתמדה, “לא ימיש מתוך האהל”, יום יום משמש את משה, כמו קרבן התמיד. ואילו פינחס מצטיין במעשה מיוחד של קנאות ומסירות נפש, התלהבות קדושה היוצאת מגדר הרגיל בשעת הצורך – כמו קרבן מוסף.

קרבן התמיד הוא היסוד, לכן כאשר צריך להכריע מי יהיה המנהיג – נבחר יהושע. אבל לצד יהושע צריך את ‘הפלפל’ של פינחס הפורץ מחסומים.

הבעל שם טוב לימד יסוד חשוב בעבודת ה’: “זריזות במתינות“. זריזות היא המידה של פינחס ומתינות היא המידה של יהושע. מתינות לבד יכולה להפוך לעצלות. זריזות לבד יכולה להפוך לפזיזות. צריך לחבר את שניהם גם יחד.

[הממד הפנימי]

פרשת פינחס יום שישי – פסח לה’

“וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה'”. פסח פותח את מחזור החגים בתורה, לכל חג קרבן המוסף המיוחד לו. אבל הפסוק הראשון שהבאנו מתייחס לקרבן פסח (בי”ד בניסן) שלא שייך למערכת הקרבנות של המוספים (המוספים מתחילים בקרבן מוסף של ט”ו בניסן). אם כן, מדוע בכלל מוזכר כאן קרבן הפסח?

הפסח הוא היסוד וההתחלה של עם ישראל, כמו ברית מילה בימיו הראשונים של היהודי (ולא לחנם יש קשר מיוחד בהלכה בין ברית מילה לקרבן פסח). כל ההמשך בא על גבי היסוד הזה, ולכן לפני שעוסקים בחגים ובמוספים מזכירים את קרבן הפסח.

קרבן פסח הפותח את החגים הוא כמו קרבן התמיד הפותח את פרשת המוספים, ואם הפסח הוא כמו ברית מילה הרי קרבן התמיד הוא כמו הלידה. רמז ליחס ביניהם: ממוצע המלים תמיד פסח = אש, כמו שפותחת הפרשה “את קרבני לחמי לאִשַּי”, וההפרש בין תמיד ל-פסח הוא אשה, “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'”.

פסח להוי’ = צדיק. המושג צדיק שייך לתיקון הברית, מידת היסוד, כמו בפסוק “צדיק יסוד עולם”. ספירת היסוד היא השישית במידות הלב, וכן העלייה של ‘שישי’ בכל פרשה שייכת במיוחד ליסוד. הביטוי פסח להוי’ מופיע שבע פעמים בתורה, חמש פעמים עד ספר דברים ופעמיים בספר דברים (חלוקת זהב, ז מתחלק ל:ה-ב). בשתי הפעמים האחרונות נאמר פסח להוי’ אלהיך – 5 פעמים פסח להוי’ ועוד 2 פעמים פסח להוי’ אלהיך = 10 פעמים יוסף הצדיק,הדמות העיקרית של ספירת היסוד.

פרשת פינחס יום שבת – התו השמיני

“בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”. שמיני עצרת – המכונה היום בארץ ישראל “שמחת תורה” – הוא השיא והפסגה של החגים.

סוד המספר שמונה רמוז במלה אז,כמו “אז ישיר – א על-גבי ז, האחד שעל-גבי השבעה. המספר שבע הוא שלמות השייכת לעולם הזה, כמו שבעת ימי השבוע, והשמיני הוא מה שמעל הטבע. בסוכות מקריבים בסך הכל שבעים פרים (10 פעמים 7), לכפר על שבעים אומות, אך בשמיני עצרת מקריבים פר אחד בלבד, כנגד עם ישראל – ביום זה נמצאים ישראל והקב”ה לבדם.

והנה עוד שמיניות: פרשת פינחסהיא הפרשה השמיניתבספר במדבר, ושם הפרשה פינחס = 8 פעמים שם הוי’. למעשה, לפני סוכות יש בפרשת המוספים שמיניה נוספת: שבעה ימים מיוחדים – שבת, ראש חודש, יום ראשון ושביעי של פסח, שבועות, ראש השנה ויום כיפור – ולפניהם יום חול שבו מקריבים קרבן תמיד (ומכאן שביום חול יש משהו מעל ימי החג!).

ותופעה נוספת בפסוקי המוסף של סוכות: “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם“. שמונה מלים רצופות המסתיימות באות מ”ם סופית, פעם אחת בפסוק הראשון ושבע פעמים בפסוק האחרון – אז.