בשבע עיניים – ראה

יום ראשון – המנוחה והנחלה

"כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". חז"ל מפרשים "אל המנוחה – זו שילה. ואל הנחלה – זו ירושלים". כלומר, כאשר היה המשכן בנוי בשילה, זו היתה "מנוחה" ראשונה, ואז היה אסור להעלות קרבן בכל מקום אחר. אחר כך, מאז שנבנה המקדש בירושלים, שוב אסור להקריב בכל מקום אחר, וזו היא ה"נחלה" העולמית.

הביטוי "אל המנוחה ואל הנחלה" מזכיר את הפסוקים הראשונים בפרשה "את הברכה… ואת הקללה" (ובשניהם ראשי התבות הם אהוה = טוב). האם יש קשר בין הדברים? אכן, מנוחה היא דבר מבורך וטוב, כמו שכתוב "וירא מנוחה כי טוב" – זהו טוב גלוי. אבל כדי להגיע ל"נחלה" צריך לעבור את הקללה, כלומר צריך לגלות את העצמה הטמונה בצד השלילי ולהפוך אותה לטובה.

היום אנחנו נמצאים בירושלים, אבל עוד לא הגענו "אל המנוחה ואל הנחלה". המקום הפיזי אינו מספיק. עלינו להתמודד עם הקללה, לגלות בתוכנו את הכוחות העמוקים שהופכים אותה לברכה, ואז לזכות לנחלת עולם במלכות בית דוד ובנין בית המקדש.

פרשת ראה יום שני – צמצום והרחבה

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". הקדושה מצומצמת למקום מסוים דוקא, רק שם אפשר להקריב קרבנות ולאכלם, לאכול מעשר שני ועוד.

והנה בהמשך נאמר "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". מצד אחד ה' יבחר מקום מסוים להשרות בו שכינתו,  ומצד שני ירחיבאת גבולנו. ירחיב אותיות יבחר (בתוספת י). גם אכילת "בשר תאוה" היא חלק מההתרחבות, לא צריך לצמצם את עצמנו רק לאכילת בשר קודש של קרבנות, ולא צריך להיות צמחוני. אדרבה, אכול בשר.

דוקא מתוך הצמצום של הקדושה למקום אחד, יש התרחבות, הרחבת גבול הקדושה והתגברות השראת הקדושה בכל מקום.

פרשת ראה יום שלישי – הנסיון

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת… נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים… לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". נביא השקר או בעל החלומות יכולים לעשות הרבה רושם, לתת להולכים אחריהם הרבה חוויות וריגושים, אותות ומופתים.  חולם חלום ונביא ראשי תבות חן, אבל זהו "שקר החן והבל היופי".

עלינו לעמוד בנסיון ולא להתפתות אחרי הבטחות חיצוניות. הכל נסיון מאת ה', "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם" לראות עד כמה האמונה שלנו חזקה. תכלית הנסיון היא שהאמונה תהיה מופנמת היטב במודעות שלנו, כמו שכתוב "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת" – הוא מנסה אתכם כדי לתת לכם דעת.

העמידה בנסיון היא מכוח תכונת התמימות בנפש, "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" – כך מתחיל מזמור קי"ט בתהלים, הוא הפרק הארוך ביותר בתנ"ך, 176 פסוקים (שמונה פסוקים לכל אחת מכ"ב האותיות). נסיון בגימטריא 176, ולכן הפרק הזה הוא סגולה מומלצת לעמוד בנסיונות.

פרשת ראה יום רביעי – שבע חיות

"אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" אלו שבע החיות הטהורות, המותרות באכילה. שבע החיות רומזות לשבע דרכים כשרות בעבודת ה' בימינו: א. חכמי המקובלים הספרדים. ב. בעלי הנגלה, הליטאים. ג. חסידות חב"ד. ד. תורת ארץ ישראל, הרב קוק ותלמידיו. ה. בעלי המוסר. ו. החסידות הכללית. ז. חסידות ברסלב.

והרמז בגימטריא: כל הפסוק איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר עולה 7 פעמים דרך, שבע דרכים בעבודת ה'!

ועוד, הפסוק הזה שוה בגימטריא לפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ", דע את ה' בכל אחת משבע הדרכים שבחרת.

[לפי מבחר שיעורי התבוננות יז]

פרשת ראה יום חמישי – סוד המעשר

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" – ודרשו חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר", הבטחה שבזכות המעשרות והצדקה האדם לא יחסר אלא יעשיר.

סוד המעשר הוא שהאדם צריך לתת את תחושת ה'אני' שלו לה', להפוך את האני לאין. והרמז: המלה מעשר בגימטריא 610, והעשירית שלה ("עשר תעשר") היא אני (61). כאשר האדם מצדו נותן הכל לה', ה' מעניק לו חזרה בשפע, הן בעושר גשמי והן בעושר רוחני, "אין עשיר אלא בדעת".

המעשר הוא תקון עשר הספירות, עשרת כוחות הנפש. הראשונה בעשר הספירות, החכמה, רמוזה באות י (האות העשירית) בשם הוי', ובכוחה מתקנים את הספירה העשירית, המלכות, מקור הרגשת האני. ספירת החכמה עצמה היא מעל השכל המושג, ראשית המודעות שעדיין איננה נתפסת ומובנת, וכדי להגיע אליה עלינו להיות בבטול כלפי ה', 'אין' (כאשר המלה חכמה רומזת: כח מה, כח הבטול, "ונחנו מה"). בקבלה מוסבר שספירת המלכות נבנית מכל המלכויות שבעשר הספירות, כלומר מכל אחת מהספירות נותנים מעשר לה', ואז נבנית האישיות המתוקנת בספירת המלכות.

פרשת ראה יום שישי – מצוה ופסיכולוגיה

אנו יודעים שבקיום המצוות העיקר הוא המעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר". ובכל זאת, בפסוקים שנקרא היום התורה מתייחסת לתקון הלב והמחשבה בעת עשיית המצוה:

במצוַת הלוואה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל [ולא תרצה להלוות בגלל שמיטת כספים]… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ…". ובמצות הענקה לעבד עברי בשחרורו: "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים…". אם תעלה בלבך מחשבה כזו וכזו – עליך לתקן את המחשבה ואז קיום המצוה יבוא מתוך עין טובה ולב טוב.

זהו חידוש מיוחד של ספר דברים ביחס לארבעה הספרים הקודמים. בספר דברים יש הרבה ממצוות הלב והמחשבה ("חובות הלבבות"), כמו "ואהבת את ה' אלהיך", "ובו תדבק", ועוד. וגם מצוות שכבר נאמרו בחומשים הקודמים חוזרות ונשנות בספר דברים ("משנה תורה") בתוספת טעם ונימוק פסיכולוגי.

זהו כלל גדול בחינוך: בהתחלה עליך לקיים את המצוה כפי שהיא, בלי לדבר על לבטים ומחשבות. לאחר מכן, ניתן להכנס לנבכי הנפש ולפתור את הלבטים וההרהורים, עד שקיום המצוה יהיה בלב שלם ושמח.

פרשת ראה יום שבת – אך שמח

בסיום המצוה של חג הסוכות נאמר "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", ופירשו חז"ל שהדבר בא ללמד על השמחה ביום השמיני, שמיני עצרת (שבארץ ישראל הוא חג שמחת תורה). שמיני עצרת חל בתאריך כב בתשרי, לאחר אך ימים של שמחה, "אך שמח".

מה פירוש הביטוי המיוחד "אך שמח"? מוסבר שבדרך כלל השמחות קשורות למצוה כלשהי, כמו חג הסוכות השמח והעשיר במצוות – סוכה ולולב, ניסוך המים והקרבנות. השמחה ביחס למצוה היא כנשמה בתוך הגוף. אבל בשמיני עצרת אין שום מצוה מיוחדת, נותרה רק שמחה, "אך שמח".

העולם הזה הוא עולם של מצוות ומעשים, "היום לעשותם", ויפה מצוה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. לכן גם השמחה מתלווה למצוה מעשית. אבל שמיני עצרת הוא בחינת העולם הבא – לכן הוא ביום השמיני, אחרי מחזור השבעה הרגיל בשבתות ובחגים – ולכן יש בו שמחה טהורה, "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", רק שמחה!