בשבע עיניים – שופטים

פרשת שופטים יום ראשון – שופט שבימיך

“וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם”, מפרש רש”י: “ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך”. גדלות בתורה, בקיאות וחריפות, שיעור קומה – כל אלו חשובים, אבל זה לא הכל. העיקר הוא “שופט שבימיך” – השופט-החכם-הצדיק שחי את הדור ומרגיש את התורה שמתחדשת בזמן הזה.

בהמשך מופיע הדין של זקן ממרא: “וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן… אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל”. מדובר בחכם גדול מאד, אולי אפילו גדול בחכמה משאר חבריו בסנהדרין, אבל הם המכריעים לפי רוב דעות. יתכן שהחכם הזה נאמן לפרש ולדייק בדברי החכמים בדורות הקודמים, הוא ‘דינוזאור’ שיודע בדיוק מה נאמר בעבר, אבל אינו חי את התורה שבהווה, הוא לא “שופט שבימיך” אלא זקן שאינו חי את הדור הצעיר. לכן אין הלכה כמותו, ועם כל הכבוד עליו לבטל דעתו בפני חבריו שפוסקים הלכה לדור הזה.

פרשת שופטים יום שני – המלך והארץ

בפרשיה הקטנה הנקראת פרשת המלך יש שש מצוות בהקשר למלך: א. “שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ” ב. “לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי”. ג. “לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים”. ד. “וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים”. ה. “וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד”. ו. “וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר” (ספר תורה מיוחד של המלך שנמצא עמו תמיד).

בנוסף, בתוך הדברים כתובה מצוה שביעית: “וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה’ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד” – זהו האיסור לשוב למצרים, כמו שפוסק הרמב”ם בהלכות מלכים (ה, ז). הלכה זו נוגעת לכל אחד, ובכל זאת היא כתובה דוקא בהקשר למלך. מכאן ניתן להבין שמלך ישראל דואג לקשר הנכון של עם ישראל לארץ ישראל.

בהמשך להלכה שאסור לחזור למצרים, מביא הרמב”ם את כל ההלכות על ישיבת ארץ ישראל וחביבותה, למשל: “אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ… גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה… כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין… לעולם ידור אדם בארץ ישראל”. כל זה מתפקידו של המלך, שבהשראתו אנו מחבבים את הארץ הקדושה.

פרשת שופטים יום שלישי – פסוק חי

“וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה”. בפסוק הזה יש רמזים יפים ביותר: בכל הפסוק יש חי מלים, בדיוק כמו הגימטריא של המלה הראשונה וזה. יותר מכך, הפסוק מחולק לפי התוכן והטעמים לשלשה חלקים: בראשון 6 מלים “וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם”. בשני 7 מלים “מאת זבחי הזבח אם שור אם שה”. ובשלישי 5 מלים “ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה” – בדיוק החלוקה הפנימית במלה ו-ז-ה.

ועכשיו נספור את האותיות ונגלה שבכל הפסוק יש 67 אותיות, בגימטריא אלול. כך רומז הפסוק לחודש אלול בכלל, ולתאריך חי אלול במיוחד – תאריך בעל משמעות לפי הקבלה, ואשר קיבל משמעות נוספת עבורנו מאז שנולדו בו רבי ישראל בעל-שם-טוב ורבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא והשולחן ערוך.

ערך הגימטריא של כל הפסוק עולה 6 פעמים תורה. זהו ערך המלים בפסוק “ונתן לכהן” שהוא תמצית הפסוק כולו, מתנות כהונה, והרי הכהנים הם מורי התורה לישראל.

פרשת שופטים יום רביעי – חינוך הבנים

“לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ”. לפי הפשט, זו אזהרה על עבודה זרה שבעבודתה היו מעבירים את הבנים באש (ויש מחלוקת בין המפרשים האם הבנים היו מתים או לא). בהרחבה, האיסור הזה מלמד אותנו על החובה לחנך את בנינו בדרך התורה והמצוה ולא ‘לשרוף’ אותם באמונות אחרות.

בדור שלנו, צריך להזהיר את ההורים גם מפני מתן חופש יתר לילדים, מתירנות בחנוך. מה רע אם ניתן לילד להתנסות בכל מיני דברים? ללכת לאן שבא לו ולראות כל מה שבא לו. שיתנסה ויחליט לבד… זהירות, אתם משחקים באש והילד נשרף. שמרו אותו מאש זרה.

פרשת שופטים יום חמישי – שער הנו”ן

“נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ הוי’ אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן” – האם יכול להיות נביא כמו משה רבינו, “כָּמֹנִי”, והרי כתוב “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה”?

הנביא לא יכול להגיע בכח עצמו לדרגת משה רבינו, אבל הקב”ה מעניק לו מלמעלה נגיעה בדרגת משה רבינו. יותר מזה, הנביא יכול לזכות להארה מאותה דרגה שמשה עצמו לא השיג בקביעות בימי חייו. משה זכה בקביעות למ”ט מתוך חמשים שערי בינה, ולא זכה לשער החמשים אלא בשעת פטירתו. אבל הנביא שמקבל את הארת משה לאחר הסתלקותו, מתחבר גם לשער הנו”ן של משה. הנביא מתחבר לשעת ההסתלקות של משה בגיל מאה עשרים, כאשר כל ימי חיי משה התמצו לנקודה אחת והוא זכה לשער הנו”ן – לכן נאמר “כמֹני” בגימטריא 120.

הדבר רמוז בכך שהפסוק שלנו הוא אחד מי”א פסוקים בתנ”ך המתחילים ומסתיימים באות נו”ן – “נביא… תשמעון“. גם הנשים הנביאות מקבלות הארה ממשה רבינו, והרמז: כל הפסוק “נביא… תשמעון” שווה בגימטריא לשמות שבע הנביאות שעמדו לישראל: שרה מרים דבורה חנה אביגיל חֻלדה אסתר.

פרשת שופטים יום שישי – הסגת גבול

“לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ” – אל תתמקד בגבולות-מגבלות של רעך. גם כשאתה בפני עצמך חושב על השני, אל תקבע אותו בתוך גבולות (תסיג דומה לתשֹיג, השגה שכלית). ככל שאתה מכניס את חברך לתוך גבול, הוא עלול לסגת אחור, כמו הסגת גבול בשדה הזולת.

אז מה כן? צריך לדעת ולהאמין שבכל אחד יש כח אין-סופי, בלי גבול ממש. גם אם בפועל הוא מתמודד עם מגבלות כאלה ואחרות, הנשמה שלו היא לא מוגבלת. תאהב אותו ותאמין בו, וכך תסייע לו לפרוץ את המגבלות.

פרשת שופטים יום שבת – לוקחים אחריות

בפרשת עגלה ערופה אנו לומדים שכאשר נמצא מישהו הרוג ולא נודע מי הרוצח, זקני העיר לוקחים את האחריות, “וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ” – לא שפכנו את הדם ממש, ובכל זאת אנחנו אחראים.

מנהיגות מתוקנת צריכה לדאוג בראש ובראשונה לשפיכות דמים, להעניק בטחון לתושבים, ובכל רצח שמתרחש על המנהיגים לקחת אחריות ולהתייחס לעצמם בחומרה.

הכתיב בפסוק הוא “יָדֵינוּ לֹא שפכה” – והדבר רומז שיד אחת לא שָפְכָה אבל היד השניה כן שפכה. במודע לא שפכנו דם, אבל בלא-מודע כנראה שפכנו דם. גם בעבודת הנפש של כל אחד, יש ללמוד מכאן את התכונה החשובה של הוידוי ולקיחת האחריות, אני אשם.