גבורה שבתפארת – יופי מעורר יראה

פנימיות ספירת הגבורה היא מדת היראה, ולכן בגבורה שבתפארת יש שילוב של יראה עם יופי. אולי אנו רגילים יותר לחשוב על יופי נעים המעורר אהבה ומשיכה, אבל יופי מעורר גם יראה.

נסו להזכר בנוף נהדר שנגלה לעיניכם פתאום – ים סוער, מרחבי מדבר עצומים, מראה נפלא מפסגת הר או לילה של כוכבים. הנשימה נעצרת לרגע ואתם שותקים ומביטים. אם לבנו אינו אטום, חוינו רגע של יראה – יראת כבוד בפני הנשגב והנעלם, “יראת הרוממות” כשאנו עצמנו כנקודה אפסית מול ים האין-סוף, הבורא מסיט לרגע את צעיף הבריאה ואנו חשים במבטו ונרעדים. למעשה, המלה בריאה עצמה בנויה מאותיות בְּיִראה: היופי נורא-ההוד של הבריאה מעורר אותנו לעבוד את מי שברא אותה בְּיִראה.

זוהי יראה בפני הנורא, “נורא תהִלות”, האמן הכל-יכול המצייר את העולם. למרבה הפלא, היראה הזו מלוּוה גם בשמחה גדולה על שאנו זוכים להופעה כזו, אך איננו מעזים לצחוק או לצאת במחול, כי המעמד נשגב ואנו יראים להפר את הדממה. במקום זאת, אנו פשוט רועדים מרוב שמחה: “עִבְדוּ אֶת ה’ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה”.

בתחושה זו אנו שותפים לאדם הראשון העומד ואומר “מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'”, ולאברהם אבינו המכיר לראשונה את הבורא מתוך הבריאה. היופי שמתגלה אלינו מעורר “יראת שמים”, ביטוי שלקוח גם הוא מיפי כיפת השמים מעלינו.

תרגיל מעשי

האם החויה שתארנו כאן מוכרת לכם? אם לא, נסו להזכר בשנות הילדות האבודות. לא צריך לצאת למסע למדבר או לאוקיינוס. פשוט לפנות קצת זמן מהעומס ולהרשות לעצמנו להתפעל מהיופי שסביבנו (עדיף לא בסרטון וירטואלי…)