גיל ההתבגרות – מתוהו לתיקון

נושא יסודי בקבלת האריז”ל הוא שבירת עולם התוהו ובנית עולם התיקון (על יסוד המדרש “שהקב”ה היה בורא עולמות ומחריבן”). החסידות מסבירה כי תהליך זה מתבטא בתיקון מידות הלב המקולקלות. גם כל משבר נפשי הוא בעצם מהדורה חוזרת של שבירת עולם התוהו ועבודת הריפוי היא תהליך התיקון.

ובעצם כל תהליך ההתבגרות הוא מעבר מתוהו לתיקון – “עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד”, עם תכונות תוהו שמתנקזות למשבר גיל ההתבגרות, כשבסוף מגיעות התבגרות והתייצבות המתקנות את האישיות. מתברר שהמעבר מתוהו לתיקון אינו רק ‘תיקון תקלה’, אלא תהליך הכרחי של צמיחה והתפתחות.

נאפיין ‘על רגל אחת’ כמה מתכונות עולם התוהו (עולם לא-יציב העומד על רגל אחת בלבד…):

אני אמלוך:

אישיות תוהו חווה את עצמה כמרכז העולם, כשכל רגש או תובנה אישית נחווים בעוצמה רבה. כהמשך לכך נדמה לאיש התוהו שהוא בעל הפתרון לכל בעיות העולם – רק תתנו לי/לדעותי לנהל פה את המציאות והכל יסתדר.

העדר התכללות:

עולם התוהו רווקי במהותו. מי שחווה את עצמו כמרכז העולם לא מסוגל לתקשר עם הזולת בגובה העינים, להכיר בחשיבותו וברגשותיו. לכן גם חסרה התכללות בין בעלי אופי שונה, מי שלא מסוגל להכיר בחוויה שונה והפוכה משלו תופס הכל בקיצוניות של שחור/לבן. לדוגמה, מי שקו האופי העיקרי שלו הוא אהבה אינו מכיר בחשיבות של גבולות וסדר, ומי שרגיל לתביעות נוקשות מעצמו ומהמציאות לא חווה את חשיבות הרחמים וההנהגה שלפנים משורת הדין.

פחד מהשגת גבול:

בעולם התוהו חווים מלחמת-הכל-בכל – כל אחד מפחד שאחרים ישיגו את גבולו ושומר על עצמו בקיצוניות. בפנימיות זהו פחד מכך שהזולת ישיג-יבין את המוגבלויות שלי (מהן אני בעצמי משתדל להתעלם), מה שיכול להתבטא דווקא בשידור של ‘לא אכפת לי’, ‘אצלי הכל בסדר’.

אורות מרובים וכלים מועטים:

עולם התוהו מתאפיין בהרבה ‘אורות’ – רגשות חזקים, חוויות עוצמתיות, אידיאלים נשגבים ומסירות גדולה. אך הכלים לבטא את אותם אורות מעטים – העולם הרגשי עובר על גדותיו, הביטוי האישי אינו מורכב ומשוכלל דיו כדי להכיל את החויות, האמצעים והכוחות דלים מכדי לקדם את האידיאלים במציאות בצורה מועילה וממשית (ובעומק, תכונה זו היא השורש והמכנה המשותף לכל התכונות הקודמות).

את כל התכונות הללו אפשר לזהות בקלות בגיל ההתבגרות: המתבגר חווה את עצמו בצורה מלאת ממשות, כמרכז העולם, ומאמין שהוא מסוגל לנהל את העולם בצורה טובה הרבה יותר; המתבגר עדיין רווק, אינו בשל למערכות יחסים מורכבות ועדינות, וחווה את המציאות בשחור/לבן; המתבגר שומר בקיצוניות על המרחב הפרטי והחופש שלו, מתנגד לכל התערבות חיצונית ומפחד שיכירו את עולמו הפנימי על כל קשייו; והעיקר – גיל ההתבגרות הוא גיל של עוצמות נפשיות אדירות והתמסרות לאידיאלים גדולים, גם אם אין עדיין את האמצעים המורכבים והיעילים כדי לממש אותם.

התכונה האחרונה, אורות מרובים בכלים מועטים, מסבירה את חשיבות התוהו: ללא אנרגיית האורות המרובים, הדוחפת קדימה, האדם והעולם שוקטים על שמריהם ולא תתכן צמיחה אמתית. אתגר גיל ההתבגרות הוא לזהות את האורות המרובים שמסתתרים מתחת ל’קוצים’, לאהוב אותם ולתת להם כלים. התבגרות תקינה אינה אובדן האורות המרובים, אלא הכלתם בכלים רבים ומתוקנים כדי לממש אותם בחיי משפחה ופעילות לאורך ימים ושנים טובות.

 —

המאמר פורסם לראשונה בעלון שבת בשבתו.