גלות הדעת

פרשתנו היא חלק ממכלול פרשות העוסקות בגלות מצרים ובשלבי יציאת מצרים. בקבלה[ב] ובחסידות מבואר כי הכח העיקרי שהיה בגלות במצרים הוא כח הדעת על רמותיו השונות – החל מכח הדעת האנושי ועד לשרשו שבכח הדעת האלקי. ואכן, בכתובים חוזר שוב ושוב מושג הידיעה: המִפנה בגלות מצרים הוא כאשר מתעורר כח הדעת של ה’ להתיחס לנאקת בני ישראל ונאמר “וידע א-להים”[ג] (וכפי שאומר ה’ למשה: “ידעתי את מכאֹביו”[ד]). תכלית גאולת מצרים היא גאולת הדעת של עם ישראל, כמפורש בפרשתנו: “וידעתם כי אני הוי’ א-להיכם”[ה]. אפילו כלפי כח הדעת של פרעה, שאמר “לא ידעתי את הוי'”[ו], מפורש בפרשתנו שהתכלית היא להגיע למצב בו “וידעו מצרים כי אני הוי'”[ז].

מהי גלות וגאולת הדעת? דעת פירושה ‘יחוד’[ח] – הדעת היא כח האדם לצאת מעצמו, להתיחס באופן ישיר למציאות שמחוץ לו ולהתיחד עמה. אין זו הכרה שכלית מבחוץ, אלא ידיעה פנימית ועמוקה, התקשרות הנפש בדבר. כח הדעת הוא כח השכל להכיר באופן ממשי כל דבר ולחוש באמיתתו ומציאותיותו (ולא להכירו רק כאפשרות שכלית מופשטת, כידע שלא נתפס לאדם כממשות). כלפי דבר ממשי ניתן ליצור רגש – וגם בשכל, אין רגש כלפי עיון שכלי מופשט ללא התקשרות בו עד לתפיסתו כמוחשי – ולכן מכונה הדעת “מפתחא דכליל שית”[ט], היא המפתח הכולל את כל שש מדות הלב (– ששת סוגי הרגש) ומפעילה אותן.

אכן, בדעת עצמה קיימות רמות שונות ומגוונות, ובהתאם לכך משתנה גם עוצמת הרגש המתעורר ממנה ועוצמת ההזדהות האישית עם מה שנתפס בדעת. כך, אצל כל אחד מאלו שכח הדעת נגאל אצלם ביציאת מצרים מדובר ברמה אחרת של דעת, והדבר מתבטא במה שמעורר את הדעת ובעומק הנפשי שלה:

סדרת המופתים

במהלך הפרשיות מופיעים ארבעה שלבי גאולת דעת: ראשית יודע ה’ על מצבם של בני ישראל, אחר כך הוא נודע למשה בסנה בשם הוי’ (בניגוד לאבות – “ושמי הוי’ לא נודעתי להם”[י]), משה נשלח לגאול את ידיעת ה’ של ישראל, ובסוף התהליך ידעו גם מצרים את ה’.

לכל שלב מאלו נדרשים יותר מופתים: ה’ יודע את סבל ישראל ללא שום מאורע – הוא רואה בעניים ושומע את נאקתם, ומיד נגאלת הדעת האלקית וגורמת להתיחסות ה’ למציאות[יא]. התגלות ה’ למשה מתחוללת במופת של מראה הסנה, המושך את תשומת לבו של משה ומשכנע אותו שמדובר במחזה אלקי. לשכנוע ישראל באו שלשה מופתים, ואילו שכנוע מצרים דורש “רבות מופתי בארץ מצרים”[יב] – את כל עשר המכות.

המופתים באים להמחיש ולגלות את ה’ שמחוץ לעולם, אשר ללא מופתים נתפס לאדם רק בשכל המופשט, ולא בדעת הממשית ומעוררת הרגש (רק אצל ה’ עצמו אין הפרש בין תפיסה שכלית או דבור לבין המציאות המוחשית, לא נדרש ‘מופת’ והדעת היא תוצאה מידית של המשכת מוחין).

אכן, מכיון שאצל כל אחד מממש ומגלה המופת השגה מרמה אחרת של הנפש – וממילא דעת שונה בעומקה וחוזקה – דרוש כח מופת אחר: עשר המכות מכוונות לפי האריז”ל כנגד י ספירות, והן מגלות את ה’ ל-י כחות הנפש המודעים של המצרים; ג המופתים לישראל מכוונים ל-ג ראשי ראשים שמעל הספירות (רדל”א, עתיק יומין, אריך אנפין), והם חושפים את כחות העל-מודע בנפש – אמונה, תענוג, רצון – המתקשרים בדעת חזקה לה’[יג] (גם אצל ישראל נשלמת ידיעת ה’ אחר י המכות, כשהאמונה הלא מודעת נמשכה לכחות המודע, אך ראשית ועיקר אמונתם וידיעתם את ה’ הם על-מודעים); מופת הסנה מכוון כנגד “חביון עז העצמות”[יד] המסתתר ברדל”א – הוא ממחיש למשה שה’ מצמצם עצמו לסנה ונמצא עם ישראל בצרה – והוא מעורר ומפעיל אצל משה את עצם ה”חלק אלו-ה ממעל”[טו] שבנשמה באופן גלוי.

כח הדעת – לצאת אל הזולת

כדי לחדד את ההבדל בין רמות הדעת שהתגלו, יש להבין שסגולת הדעת היא היכולת ‘לצאת מעצמי’, לחוש זולת אמיתי ואז ליצור רגש – לא רגש כחויה פנימית בלבד, אלא רגש פועל, פורה ויוצר במציאות, הנוגע במציאות שנודעה ומתייחד עמה.

כח הדעת נבחן, אם כן, בעומק היציאה מעצמי וההגעה אל הזולת, וכעומק הדעת מתרבה כחה לפעול במציאות. במישור זה, מתברר שהדעת של מצרים אינה דעת כלל, משום שאינה חורגת מתחום המודע המודד את המציאות בקנה המדה של עצמו ושל תחום השגתו. אין זו יציאה אל זולת ממשי אלא רק הכרה מוחשית בהשלכותיו עלי – הדעת במצרים מאפשרת להם לפחד מה’, להבין שהוא משפיע ממש על חייהם ולגרום להם להתנהג נכון למען עצמם. אין הם מסוגלים לצאת מתפקוד אנוכי ולהתקשר לזולת, כך ביחס לה’ וכך ביחס לכל מציאות – הכרתם ורחמיהם מסורסים מכל יכולת לפעול[טז].

לעומת זאת, בקוטב המהופך, דעת ה’ היא ההזדהות המלאה עם המציאות – אצל ה’ המציאות לא נחשבת מאום ופרטיה לא דורשים מבחינתו התערבות אכפתית, “אם צדקת מה תתן לו”[יז]. נכונותו להכריע בין טוב לרע ו’להזדהות’ עם צד אחד במציאות הם שיא הגעה למציאות ‘זרה’, הגורמת למלוא הפעילות בתוכה.

עם ישראל מקבל מהקב”ה את כח הדעת, הכרת היהודים נובעת מהעל-מודע – אין הם מבינים את העולם כמוחשי ומשפיע אליהם, אלא מכירים בו בתוקף על-שכלי החורג מה’אני’ המוכר, תוקף המאלץ לחרוג מה’אני’ ולפעול מחוצה לו. ביחס למציאות מתבטא הדבר ברחמי האמת היהודיים, המניבים פעילות פוריה המיטיבה לכל מה שנודע להם. ביחס לה’ – שנודע ביציאת מצרים – מתבטא הדבר בנכונות ישראל לצאת מעצמם לגמרי במסירות נפש על-שכלית למען ה’, בתפיסתם אותו כממשי יותר מכל דבר אחר.

אצל משה רבינו (המזוהה בקבלה עם ספירת הדעת[יח]) מגיעה הדעת לעומק נוסף, הוא מזדהה עם ה’ ומשמש נציגו ומשקפו במציאות – הוא הופך ל”איש הא-להים”[יט] ואף ל”א-להים לפרעה”[כ].

“תנו לכם מופת”

והנה, בפרשתנו, בין מראה הסנה והמופתים לישראל ובין המכות שנועדו למצרים, יש מופת נוסף – שנעשה לפני פרעה וחרטומיו – ולכאורה נועד למצרים. ובכל זאת, פרעה לא מתפעל ממופת זה, שהוא אחד מ-ג מופתי משה לישראל. אכן, בחסידות[כא] מוסבר שמופת זה מתחולל בין ישראל למצרים, ועונה על טענת פרעה (הזהה לטענת מלאכי השרת[כב]), התוהה מה ההבדל בין ישראל למצרים, שהרי אלו ואלו עובדי עבודה זרה! זו דרישת “תנו לכם מופת”[כג] – הוכיחו שאתם שונים! מופת המטה הנהפך לנחש בא לומר שכשמושלך מטה ישראל (כח ההטיה שבדעת) אל בין המצרים הוא נהפך לנחש ומושפע מתרבות מצרים,  אך אמונת ישראל העצמית עתידה להחזירו להיות מטה קדוש – לגלות כי בו קיים כח הדעת היחודי לו והנעדר מן הגויים. אז גם מתבררת תכלית גלות הדעת ושקיעת ישראל בתרבויות זרות: נחש ישראל בא לבלוע את נחשי מצרים בדעתו התקיפה – לברר את חכמות התרבות הזרה, להודיע להן את ה’ ולגיירן.