גמילה שמחה

אחת העצות המוכרות להתמודדות עם נפילות חוזרות ונשנות (בתחומים שונים) היא קנס כספי. כדי להיגמל מומלץ לאדם לקבל על עצמו, בלי נדר, לתת לצדקה סכום משמעותי-עבורו במקרה של נפילה. לדוגמה – ‘כל נפילה, החל מכניסה לאתר לא-צנוע ברשת, תעלה לי 100 ₪ לצדקה’.

במקרים השכיחים, האדם נוטה ליפול לאופציה ה’זולה’, והקליפות מעניקות את חסדיהן בחנם (עד להגשת החשבון הסופי, ר”ל): שינוי אמתי במציאות דורש מאמץ, קל יותר לפרוק קשיים בכעס על אדם קרוב (מישהו רחוק יותר עלול להגיב…); בנית קשר אמתי עם בן-בת זוג היא עבודת חיים, ו”מים גנובים ימתקו” בלי המאמצים הנלווים; הישג רוחני או גשמי דורשים יגיעה, ופיצוי רגעי של פגם הברית הוא קל וזמין. מבחינה זו, הצמדת תג-מחיר להתנהגות שלילית הופך אותה ללא-כדאית.

חשוב להדגיש שלא מדובר ב’אילוף’ בלבד. תחושת צדק היא תכונה אנושית בסיסית – כשם שאדם מצפה לשבח ושכר על מעשיו הטובים כך הוא מחכה לבקורת ולעונש על מעשיו הרעים. לכן, כשאדם נענש על מעשה רע, לצד הצער על החטא והעונש, הוא גם שמח שנעשה צדק (ובפרט בהענשה-עצמית מוצדקת, כשאין מישהו אחר להאשים).

לצד הצער, את הפרשת הקנס יש לעשות מתוך שמחה רבה במצות הצדקה, המצוה הכללית של כל התורה, עליה נאמר “וחטאך בצדקה פרוק”. פגם הברית, כמו התמכרויות רבות נוספות, נובע מעצבות ויאוש הגורמים לחיפוש תנחומים וסיפוק רגעי. עצבות זו עצמה מבטאת גאוה סמויה, המונעת מהאדם לשמוח בה’ בלב טהור – מי שעסוק בביצור תדמיתו האישית לא שמח באמת במתנות ה’, שרוי במתח כדי להצדיק את התדמית הכוזבת ומלא אכזבה ותסכול מכל נפילה אישית.

לכן, חשוב לשים לב שהענישה העצמית לא תחזק את שני קטבי מעגל הקסמים של ההתמכרות – הגאוה (אגו מופרז, המתחזק כשאדם מחמיר עם עצמו) והעצבות (אגו מתוסכל). השמחה האמתית במצוה, ולא בתדמיתי האישית כצדיק (שהרי הרקע לצדקה הוא הנפילה, ולא נדבת לבי הטוב), היא ניגודה של הגאוה. השמחה בה’, שברחמיו מאפשר לי דרך תשובה, כפרה וחיבור-אמת אליו (למרות חולשותי וחסרונותי), היא הניגוד לעצבות וליאוש.

כמובן, לא חייבים ליפול כדי לשמוח בה’. בכל יום בו האדם ניצל מנפילה עליו להודות מאד לה’ על הנס, מתוך הכרה שמצד עצמו הוא באמת מוּעד למעוד, והעובדה שעבר עליו יום ‘נקי’ היא מתנת חנם מה’. אם לא מכירים בנס ומודים לה’, ההצלחה בהתגברות על היצר רק מצטרפת לחיזוק התדמית האישית הצדקנית, מגבירה את הגאוה ובעקבותיה את המתח, העצבות והתסכול (שהרי אדם ‘כמוני’ לא אמור ליפול בכלל, ובודאי אין לו מה לשמוח אם לא נפל). לכן, חשוב להודות לה’ מכל הלב, בשמחה רבה, תוך שחרור מגאוות “כחי ועוצם ידי” ומהעצבות המתלווה אליה.

כשזוכים לשמוח במצות הצדקה גם כאשר נופלים, ובעיקר לשמוח ולהודות לה’ בכל יום שלא נופלים, נגמלים אט-אט מהנפילות עד שבאמת מתקיים “שבע יפול צדיק – וקם!”.

—

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org