דרך ישרה והוראת שעה

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.

פירש בעל ‘מי השילוח’[א]: לכתחילה צריך לקיים “וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם”, גם שתהיה כוונת האדם הפנימית לשם שמים וגם שהמעשה עצמו, כפי שנראה לעיני אחרים, יהיה כמצוות התורה. וזהו “תפארת לעושיה”, שתהיה תפארת לאדם העושה לעיני אחרים; “ותפארת לו מן האדם” היינו “שיהא האדם צדיק וטהור בעומק לבו ויהיה כוונתו לשם שמים” (“מן האדם” פירושו האדם עצמו ולא אחרים). אך לפעמים מזדמן לאדם מציאות שבה יש לקיים “עֵת לַעֲשׂוֹת לַה’ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ”, לעשות לשם שמים (“תפארת לו מן האדם”) במעשה שהוא נגד התורה (שאינו “תפארת לעושיה”).

דברי מי השילוח מתאימים למעשה חריג של הוראת שעה, כאליהו הנביא שהקריב בהר הכרמל, וכמעשה של יחיד עליו נאמר “גדולה עבירה לשמה”[ב] – לפי המעשה החיצוני זו עבירה אך מצד הכוונה הפנימית זו מצוה. במעשה זה, העבודה הפנימית בנפש היא ‘הבדלה’: לברר את הכוונה הפנימית שתהיה נקיה לגמרי, “בלתי לה’ לבדו”, למרות שבחיצוניות המעשה אינו נקי. בדרך זו, האדם מבדיל ו’כורת’ בכח המחשבה את העבירה שבחיצוניות מהכוונה לשמה שבפנימיות. אכן, אע”פ שיש מקום חשוב להוראת שעה כגון “עבירה לשמה”, היא אינה נקבעת בהלכה (וקשה לתת בה גדרים מדויקים, אלא לפי המקום והזמן) ואינה “הדרך הישרה” שיש לבור לכתחילה.

אמנם יש סוג נוסף של “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, כדרך סלולה לכתחילה, זאת כאשר חכמי ישראל קובעים בתוקף סמכותם הלכה קבועה לדורות כדי לקיים את התורה. הדוגמה המובהקת לזה היא רבי יהודה הנשיא עצמו (ששנה את משנתנו) שחתם את המשנה וכתב את התורה שבעל פה, בניגוד להלכה הקודמת האוסרת לכתוב דברים שבעל פה (כיון שראה שלולא זה תשתכח התורה מישראל)[ג]. כך מתקיים “תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם” כהלכה קבועה לדורות, היתר כללי לכתוב דברי תורה שבעל פה.

נערך ע”י יוסף פלאי.

[א] מי השילוח פרשת שלח ד”ה ויהיו. וראה מאמר ‘בכל דרכיך דעהו’ בספר תשובת השנה.

[ב] נזיר כג, ב.

[ג] ראה גיטין ס, א-ב. הקדמת הרמב”ם ליד החזקה. והתבאר באריכות ב’מהפכה הראשונה’ מתוך ארבע המהפכות.