האדם המלכותי

ט”ו בשבט חלף אך אנו עדיין בעיצומו של חודש שבט. נתבונן מעט במשמעותה של המלה שבט וננסה ללמוד ממנה לגבי מהותו של החודש.

המלה שְׁבָט ניתנת גם להיקרא שֵׁבֶט. אנו נוטים לחשוב אודות המלה שֵׁבֶט אך ורק במובן של חמולה מורחבת, כבמונח “שבטי ישראל”. אך למעשה למלה זו משמעות נוספת והיא מַטֵה או שרביט, כבפסוק “מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשוֹל”[1] (אכן, זוהי המשמעות הראשונית, כאשר תיאור החמולה כשבט נשאל ממנה: כפי שענפים שונים צומחים מתוך גזע אחד כך שבטים שונים נולדים מאב משותף).

בשל מובן זה, משמשת המלה שֵׁבֶט לתיאור שלטון וממשלה בכלל. חודש שבט מציע אם כן הזדמנות והזמנה לבחון מחדש את מושג השלטון באור החסידות: מהם מאפייניה של ממשלה מתוקנת, הן במובן של שלטון מדיני והן במובן של שלטון-עצמי נפשי?

סמכות מול צמיחה

ראשית כל נשים לבנו לכך שהמלה שֵׁבֶט מגלמת בתוכה שתי תנועות מנוגדות. מצד אחד היא מעלה דימוי של הפעלת כח מלמעלה למטה, כפיית סמכותו של השולט על הנשלט. מצד שני ניתן לצייר את השבט גם כענף, משהו טבעי הצומח מלמטה למעלה (בדומה לשני דימויי העץ אותם בחנו במאמר כי האדם עץ השדה). דבר זה רומז לכך שממשלה מתוקנת – ומושל מתוקן – משכילים לשלב בין שתי התנועות האלו: מצד אחד הפעלת סמכות ומצד שני עידוד צמיחה. דבר זה פשוט להבינו וקל לאומרו, אולם השאלה הגדולה היא כיצד עושים זאת? מה סוד השילוב הנכון בין התנועות?

לשם כך נחלץ משמעות נוספת מהמלה שבט, שכפי שמייד נראה, עוזרת לחבר בין שני התהליכים. לפי ספר יצירה שנים-עשר שבטי ישראל מבטאים שנים-עשר “חושים” או כשרונות מיוחדים. כל שבט ניחן כביכול בכשרון המיוחד לו. היום כבר אבדה הרציפות התורשתית עם השבטים הקדומים (למעט שבט לוי בכלל, ומשפחות הכהנים בפרט), אולם עדיין ניתן לדבר על השבטים באופן מטאפורי כמייצגים מעין ‘משפחות רוחניות’. כל אחד מאתנו שייך ל’שבט’ מסוים וניחן בכשרון שלו. ניתן אף להרחיב את דימוי השבטים הלאה ולטעון שכל אחד ואחת הוא שבט בפני עצמו עם חוש ייחודי רק לו. צמיחה וגילוי אישיים פירושם שכל אחד מגלה לאיזה שבט רוחני הוא שייך ומפתח את כשרונו האישי החבוי. 

הבנה זו מאפשרת לראות באור חדש את הפסוק הנודע “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ”[2]. הפירוש הפשוט ביותר של פסוק זה הוא כמובן שראוי לפעמים להכות ילדים, עד כדי כך שמי שלא עושה זאת כמו שונא את ילדיו, שכן הוא לא מספק להם חינוך טוב. זהו הפשט, אך כהנחיה חינוכית למעשה בדורותינו נוקטת החסידות שככלל אין להשתמש בענישה פיזית, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב שלא ניתן להעלות על הדעת להרביץ לילד[3]!  גרסא מעודנת יותר של אותו פירוש תהיה, ש”שבט” פירושו כאן גבולות ועונשים בכלל, ואם כן שאי-הצבתם של גבולות בחינוך מזיקה לילד. אך גם פירוש זה אינו מספק לרוחה של החסידות, שתמיד משתדל לפעול בדרך החיוב ולא בדרך השלילה.

הרעיון שזה עתה הבאנו לגבי החוש המיוחד של כל שבט מאפשר לקרוא את הפסוק לגמרי מחדש בצורה חסידית. “שבטו” לפי פירוש זה אינו מתייחס למקל של האבא, אלא לשורש הנשמה של הבן – ל’שבט’ הרוחני אליו הוא משתייך. ההורה ה”חושך שבטו” לפיכך, הוא מי שחוסך ומסתיר מילדו את שורשו הרוחני המיוחד של הילד, שאינו מנסה לחנך אותו כך שיגלה ויעצים את הכשרון שלו. זה יכול להיות הורה המגדל אל כל ילדיו בצורה שווה, או המנסה בכוח להנחיל להם בדיוק את השקפת עולמו, או שסתם אינו קשוב אליהם. הורה כזה למעשה שונא את ילדו ומזיק לו, ולהפך: האוהב באמת את ילדו יחנכו באופן שיסייע לו לגלות את חושו וכשרונו המיוחדים – “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ”[4].

דומה שמצאנו פירוש חסידי התואם את רוחנו הרבה יותר מפירושי הפשט, ושכעת עלינו לאמצו במקומם. אך ישנה אפשרות אחדותית יותר – הוליסטית אם תרצו – והיא ללכת בדרך של “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”: לראות את פירוש הפשט (המעודן יותר, בו “שבט” פירושו גבולות ולא מכות) ואת הפירוש החסידי (שבט כחוש רוחני מיוחד) לא כסותרים אלא כמשלימים. השיטה החינוכית השלמה תשלב בין הגבולות החיצוניים לבין עידוד הצמיחה האורגנית של נשמת הילד לפי יעודה. צמיחת הילד היא העיקר כמובן, אך “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”, ויש גם חשיבות לגבולות. מכיון שהפירוש הראשון מדגיש את סמכות האב והשני את צמיחת הבן, הרי שהם מתלכדים להבנה חדשה לגבי היחס הנכון בין השניים: תכליתה של הפעלת הסמכות איננה סתם למשטר את הילד ולהגבילו, אלא לסייע לו להתעלות מעל מאוויו השטחיים ולהתחבר באמת לכוחותיו הפנימיים.

אם נרחיב את דמות האב בציור שלפנינו ונבינה כמתייחסת לשליט בכלל, הרי שלפנינו קריאת כיוון לגבי השילוב הרצוי בין שתי התנועות המקופלות במלה “שבט”, תנועת הפעלת הסמכות הנעה מטה ותנועת הצמיחה הנעה מעלה: השליט המתוקן בהחלט צריך להציב גבולות ולממש את סמכותו, אך על אלו לשמש כאמצעים בלבד לתפקידו העיקרי – גילוי מהותו הפנימית של מי שמתחתיו וקירובו אליה.

האדם המלכותי

ננסה לתרגם את מה שלמדנו לעולמו הפנימי של הפרט. בספר הזוהר מוסבר כי מאפיינו של האדם השלם הוא, שהמוח שולט בלב והלב שולט בכבד. ה’מוח’ מסמל כמובן את הרובד התבוני באדם, ה’לב’ את הרובד הרגשי, ואילו ה’כבד’ את הרובד היצרי. ראשי התבות של מוח-לב-כבד בסדר זה יוצרים את המלה מלך, כמו לומר שהאדם שבנה לעצמו ‘עמוד שדרה’ כזה, בו יצריו מעודנים בידי רגשותיו ואלו נתונים לפיקוח התבונה, הוא בעל שיעור-קומה מלכותי ואצילי. בהקשר לסעיף הקודם, יש לנו כאן הפנמה של יחסי הסמכות בין האב והבן לתוך נפשו של הבן, כך שכעת הוא מחנך את עצמו. בחינוך הנכון האב כמו מוסר לבנו את שרביט הבגרות (שרביט זה גם מלשון שבט) וכעת שרביט זה נוכח בתוכו בצורת סולם המוח-לב-כבד ויכולת השליטה העצמית.

כעת, מה לגבי התנועה ההפוכה, מלמטה למעלה? לשם כך נפנה לאחד הסיפורים הבולטים בקורות עם ישראל במדבר – סיפור בלעם. בלעם, נזכיר, בא לקלל את בני ישראל אולם על כרחו נמצא מברכם. בתלמוד[5] מסופר כי בבואו לקלל ידע בלעם שישנו רק שבריר שניה אחד בכל היום בו ניתן ‘להשחיל’ קללות, ואם כן עליו לברור מלה קצרה ותמציתית אחת ובה לקלל. מפרשי התלמוד[6] אומרים שהמלה בה התכוון להשתמש היתה “כַּלֵּם” [כלה אותם] – הביטוי הקצר ביותר בו ניתן להורות על המטת כליון.

מה הקשר לענייננו? הקשר הוא שהמלה כלם היא היפוכה של המלה מלך, ויוצרת את ראשי התבות כבד-לב-מוח. לפי זה, אפשר לפרש כי מטרתו של בלעם היתה להפוך את יחסי הכוחות בין אברי הנפש השונים. אם החינוך היהודי נועד לבנות כראוי את קומת האדם, הרי שבלעם ניסה להחריבה, להשליט את היצרים על הרגשות ואת הרגשות על השכל, וכך להפוך את המלך ללא-כלום.

אך כאמור, בלעם נכשל ונמצא מברך, ואם כן יש לרמוז שגם בהיפוך ההיררכיה הפנימי ניתן לאתר נקודה טובה הניתנת להעלאה. איזו ברכה מסתתרת בסדר כבד-לב-מוח? לצד הבנתו כקלקול של הסדר הנכון, ניתן לראותו פשוט כמבטא מסלול מקביל ומשלים של התפתחות, הנעה מלמטה למעלה. הסדר כבד-לב-מוח מבטא צמיחה טבעית, המהווה פן מאוד בסיסי וחשוב בהתפתחות. היא שלילית רק כאשר אין היא מאוזנת בידי הפעלת שליטה עצמית מלמעלה למטה. יתרה מזאת, סדר הכל”ם גם משלים ומאזן את סדר המל”ך: הוא מזכיר כי כפיית רבדי הנפש הגבוהים על הנמוכים הינה חסרת ערך וחלולה אם לא מתלווה לה תנועה של הסכמה והזדהות הנובעת מלמטה.

דמותו של בלעם אינה שייכת כמובן לעבר הרחוק בלבד. היא נוכחת היום בחיינו אנו בדמות התרבות המתירנית המודרנית, המנסה לשכנע את כולם כי המערך ההפוך של כוחות הנפש הוא הישר (ובכך אכן לוחשת באוזננו “כַּלֵּם” ומאיימת להמיט על חברתנו כליה). אך לפי העקרון שגם הקללה יכולה להפוך לברכה, הרי שניתן לראות את תרבות ה’בלעמית’, עם כל ירידותה, כמאותתת על אמת חשובה: שרק הצטרפותן של שתי התנועות זו לזו יכולה להביא לתקונו השלם של האדם, ליצירתו של אדם מלכותי באמת.

נקנח ברמז גימטרי יפה לכל האמור לעיל: מלך/כלם שווה בגימטריה 90, כלומר צ‘ – האות המזוהה בקבלה עם חודש שבט. שני מובני המלה שבט – סמכות וצמיחה – מקבילים איפוא לשני צדי”קים, שני דגמים של צדיקות כביכול. העובדה שרק חיבורם של שני הצדי”קים (ובפרט זה המתקן את הצמיחה מלמטה) מביא להגשמתם המלאה, משתקף בפסוק “ועמך כֻּלם [כך, בכתיב חסר] צדיקים לעולם יירשו ארץ” (ישעיה ס, כא).