מכון גל עיני
נכתב עלידי
בחודש תשרי מתחילה שנה חדשה. זו הזדמנות לשיפור והתחדשות, כפי שפירשו חכמינו את הפסוק “תקעו בחֹדש שופר” – “חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם”. אבל, האם באמת מסוגל האדם לשנות את האופי הבסיסי עמו נולד? האם השנה החדשה מביאה שינוי אמיתי, או שמא אנו שונים שוב ושוב את אותם דפוסי התנהגות?
שינוי אופי או שיפור התנהגות ועידון מידות
בתורת הנפש של החסידות יש שתי גישות קוטביות לשאלה האם אפשר להשתנות:
שיטה אחת מלמדת שניתן לחולל שינוי באופיו של האדם, שהרי העולם כולו נברא מחדש בכל רגע, ולפיכך שום דבר אינו קבוע ויציב באמת, וכל דבר יכול להשתנות. באופן מתוקן, גישה זו אינה מסתמכת על כוחו העצמאי של האדם, אלא על סיוע אלוקי שהוא מקבל מבוראו, אך סיוע זה לא נתפס כנס בלתי-אפשרי, אלא כעזרה ממשית ומעשית שיקבל האדם אם אך יבקש.
מולה עומדת שיטה הטוענת שהאופי הבסיסי הוא נתון קבוע, המלוה את האדם מלידתו עד פטירתו, וכל ניסיונותיו לשינוי נידונו לכישלון. כמובן, בקביעה שלא ניתן להשתנות אין משום התנערות מאחריות האדם למעשיו או מתן פטור מעבודה והתקדמות, אלא שהעבודה הנדרשת היא שינוי התנהגותי גרידא, ולא שינוי פנימי של רגשות ונטיות אופי, וחבל לבזבז זמן ואנרגיה על שינוי בלתי-אפשרי. יותר מכך, לא רק שהאדם יכול לשנות את מעשיו, לרסן את עצמו ולתעל את כוחותיו לאפיקים חיוביים, אלא שהוא יכול גם לעדן את תכונות האופי שלו. כך מוסבר כי על אף שהאדם אינו יכול לשנות את תכונות האופי המוטבעות בו (“מדותיו הטבעיות”) הוא יכול לשנות באופן מהותי את סגנונן (“טבע מדותיו”), כך שלא תופענה בצורה גסה ודורסנית אלא בצורה רכה ומעודנת. כך, לדוגמה, הכעסן אינו יכול להפוך לבעל אופי נוח וותרני, אבל בנוסף לזהירות ממעשה כעסני כהרמת קול או אלימות חלילה, הוא יכול גם לעדן את הרגשתו ולהמיר את הכעס הרגשי הסוחף בקפדנות שכלית ‘קרירה’ יותר.
אם כן, כל אחת מהגישות דורשת עבודה אישית, והשאלה היא רק על מה לעבוד – על שינוי האופי או על עידונו? על שינוי דפוסי אישיות או רק על תיקון המעשים? בתורה בכלל, ובדרך החסידות בפרט, הכלל הוא “אלו ואלו דברי א-להים חיים”. לכל אחת מהגישות יש מקום בעבודה הנפשית, ופירות ברוכים נולדים דווקא מהמפגש ביניהן. בחודש תשרי, שמזלו מאזניים, יש כח מיוחד לאזן את שתי הגישות בנפש. נתבונן איך במהלך החודש עובר האדם בין שתי התודעות ביחס לאפשרות השינוי:
ראש השנה – השינוי מתחיל מהראש
בין הגישה שאומרת שהאדם יכול להשתנות לגישה שהאופי המוטבע הוא נתון עמו יש לעבוד קיים הבדל יסודי בתפיסת האדם: האדם מורכב משכל, מתכונות רגש ומדפוסי התנהגות (מושכל-מורגש-מוטבע, בלשון הקבלה). האופי האישי הקבוע משתקף דווקא בתכונות הרגש ודפוסי ההתנהגות, ואילו השכל, בהיותו מופשט ואובייקטיבי, יותר גמיש ופתוח ללימוד ושינוי. לכן, מי שמדגיש את ממדי הרגש וההתנהגות באופי האדם תופס אותו כנתון שקשה מאד לשנותו, אלא רק לעדנו ולנצל אותו נכון, אך ככל שמאמינים בעבודה דרך השכל השינוי נתפס כאפשרי יותר. אם הרגשות ודפוסי ההתנהגות נובעים מתפיסת המציאות בשכל, הרי שניתן לעבוד על שינוי שכלי וממילא יגזרו מכך שינויים באופי האדם.
כלומר, השינוי מתחיל מהראש, ולכן התודעה שאפשר להשתנות שייכת לראש השנה. בספר יחזקאל גם יום כיפור נקרא “ראש השנה”, ולכן בכל “עשרת ימי תשובה” (הימים שמראש השנה ועד יום כיפור) מסוגל האדם להשתנות שינוי אופי מהותי, ובכך עליו לעסוק בימים אלה. עשרה ימים מכוונים כנגד עשר הספירות, המשתקפות בכוחות הנפש של האדם, ובכל אחד מעשרת ימי תשובה יכול האדם להשקיע מאמץ בשינוי אחת מתכונותיו. בלשון הקבלה, עשר הספירות מרכיבות “פרצוף” – בימים אלה מעצב האדם את דמות פרצופו לשנה המתקרבת.
עם כל חשיבותם של ימי התשובה, בהם נדרש מאמץ של שינוי מהותי, אין זו עבודתו הקבועה של האדם. נסיון לשינוי אישי הוא בסופו של דבר התמקדות של האדם בעצמו, גם אם למטרות חיוביות, ועבודת ה’ מבוססת על יציאת האדם מעצמו – כלפי מעלה, בפניה אל ה’, וכלפי מטה, בקיום תפקידו במציאות. בהמשלת יחסינו עם ה’ למערכת זוגית, יש זמנים בהם אני מתכנס בעצמי, מתוך הרגשה שפגמי אישיותי קיבעו מערכת יחסים בעייתית, אך בסופו של דבר צריך לצאת מעצמי ולפנות שוב אל הזולת כפי שאני, עם היתרונות והחסרונות, ולהפיק מכך את המיטב.
ועוד, ראש השנה ויום כיפור, עם הימים שביניהם, מכונים גם “הימים הנוראים”. ניתן לחשוב שהאפשרות להשתנות משרה קלילות על האדם, אך באמת טמונה בה אחריות עצומה ומטילה אימה – שום דבר לא מוגדר ולא מחייב, הכל תלוי בך! יתר על כן, הפיכת האישיות ל’נזילה’ כל כך גורמת לאדם ספק קיומי מי הוא באמת, שהרי כל מה שהוא מכיר בעצמו הוא בר שינוי, ויתכן שהאני האמיתי שלו צריך להיות אחר לחלוטין. זו סיבה נוספת לכך שאת תודעת השינוי – שהיא נפלאה ונוראה כאחד – צריך לרכז לעשרה ימים בלבד, ולא להטיל על האדם לחיות בה במשך כל השנה.
השלמה ושמחה – מהימים הנוראים לשמחת סוכות
לכן, חציו השני של חודש תשרי מוקדש לתודעה לפיה אי אפשר להשתנות. על האדם להכיר שגם אם ניתן היה לשנות את פרצופו בימי החודש הראשונים הרי זמן זה חלף-עבר, וכעת עליו לפנות לעבודת ה’ המוטלת עליו לפי אופיו הקיים, ולא לשגות בדמיונות על שינוי אישיות. גישה זו מאפיינת את חג הסוכות, שכל אחד מארבעת המינים שלו משקף אופי מסוים בעבודת ה’ – האתרוג ההדור מסמל צדיקים, הלולב לומדי התורה, ההדסים בעלי המדות והמעשים הטובים והערבה מסמלת את אלה שאין בהם לא טעם ולא ריח. כשנוטלים את המינים מבינים שה’ רוצה שיעבדו אותו בעלי פרצופים שונים, וגם אם מתברר לך שאתה ערבה – עליך למלא את תפקידך, ולא לבזבז זמן על נסיונות להפוך לאתרוג.
לפי זה, ארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות הם ימי השלמה. אחרי שנסתיימה עבודת השינוי על האדם להביט בראי ולהשלים עם מה שמשתקף בו, בין אם הצליח לחדש את פרצופו, ובין אם ניבט אליו אותו פרצוף משנה שעברה. במושגי הקבלה, ארבעת הימים מכוונים כנגד ארבע אותיות שם ה’ – י–ה–ו–ה. כל אות מהן מסמלת היבט מסוים של הנפש, עמו על האדם להשלים באחד הימים – ביום הראשון עליו להשלים עם כך שהוא לא יהיה יותר חכם ויצירתי ממה שהוא כעת, ביום השני עליו להשלים עם היקף הידיעות שלו ולהשתחרר מהדמיון שהוא יהפוך לתלמיד חכם השולט בעל פה בכל התורה, ביום השלישי עליו להשלים עם תכונותיו הרגשיות הקיימות (וזה הדבר הקשה ביותר), וביום הרביעי עליו לקבל את העובדה שכושר הביטוי וההשפעה שלו על המציאות מוגבל.
והנה, כשם שהאפשרות להשתנות מטילה מורא, כך ההשלמה עם המציאות הקיימת והכניסה לתודעה ש’זה מה יש ועם זה ננצח’ ממלאת את האדם בשמחה. “אין שמחה כהתרת הספקות” וההשלמה משחררת את האדם מהספק הקיומי בנוגע לאופיו ומאפשרת לו להתגייס מתוך שלמות נפשית לשליחות חייו. בדימוי הזוגי, כשהאדם יוצא מהתכנסותו בעצמו הוא פונה שוב אל בן זוגו, ואת האויר ממלאת שמחת חתן וכלה (ש’מתחתנים מחדש’, אחרי שכל אחד בנה שוב את אישיותו). שיא שמחת הסוכות הוא “שמחת בית השואבה” וחכמינו הסבירו ש”משם שואבים רוח הקודש”. מתוך השלמת האדם עם עצמו ושמחתו במפגש המחודש עם ה’ מתבררת לו שליחותו בחיים – זו רוח הקודש מלאת השמחה שתכוון את עבודת האדם במשך ימי השנה הבאים עלינו לטובה.
