הא לחמא עניא: מחרוזת פירושים

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְֹרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:

אות קלילה

לפי האר"י הקדוש, אומרים הֵא לחמא עניא (בניקוד צירה), במשמעות 'הנה', כמו בפסוק "הֵא לכם זרע". בפנימיות, יש כאן רמז לאות הֵ"א, היא האות שבא נברא חודש ניסן, ככתוב בספר יצירה. מבחינת ההגייה, האות ה"א היא העדינה והקלילה ביותר מכל האותיות, אנו מבטאים אותה כמו נשימה מודגשת – ולכן היא נחשבת כנשמה פנימית המניעה את כל האותיות. מסיבה זו האות ה"א מייצגת יותר מכל את עצם פעולת הדיבור, ולכן היא פותחת את אמירת ההגדה בליל הסדר. ערכה המספרי של האות ה"א הוא 5, ומתאים לפתוח בה את 'מגיד', החמישי בסימני ליל הסדר.

אספקלריא המאירה

יש גורסים "כְּהא לחמא עניא", או "הא כְּלחמא עניא". בפשטות, הנוסחים הללו מובנים יותר, שכן המצה שלפנינו היא כמו לחם העוני שאכלו אבותינו. אך מהו פשר הנוסח "הא לחמא", והרי אין זה אותו הלחם עצמו? מסביר הרבי מליובאוויטש: כיון שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא היום ממצרים, נמצא שבערב פסח הזה היינו ממש במצרים והמצה הזו היא המצה של יציאת מצרים (לקו"ש ח"ז עמ' 259). המלה "כהא" בארמית פירושה כמו "כֹּה" בעברית, ואילו "הא" פירושה "זה". חז"ל אומרים שכל הנביאים התנבאו במלה "כה" ורק משה רבינו התנבא במלה "זה" המציינת השגה-ראיה ברורה ומוחלטת, נבואה באספקלריא המאירה. בליל הסדר אנו בדרגה הדומה למשה רבינו, ולכן אנו יכולים לומר "הא לחמא עניא", זהו אותו הלחם עצמו שאכלו אבותינו לפני אלפי שנים כשיצאו ממצרים. כשרואים את "זה" מול העינים, העבר ממש חי לפנינו.

עבר הווה עתיד

הא לחמא עניא… לשנה הבאה… הפסקה הזו מתחילה בתיאור העבר – המצה שאכלו אבותינו בארץ מצרים – עוברת דרך ההווה – השנה אנו כאן – ומסיימת בתחושה חזקה של מבט לעתיד – בשנה הבאה… לפי הקבלה, בליל הסדר יורדים בבת אחת לעולם, ומאירים בנשמות שלנו, כל האורות הגדולים ("המוחין"), בהופעה פתאומית, לא באופן מודרג ומסודר. אחר כך, האורות הללו נעלמים ומסתתרים, ואנו רוכשים אותם מחדש, צעד אחר צעד, במהלך 49 ימי ספירת העומר עד חג השבועות. כך גם בפסקה הפותחת את ההגדה יש תחושה שכל העתיד כבר נמצא לנגד עינינו, ואנו אומרים בוודאות "לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין". תחושת העתיד הזו היא היא החירות!

חירות הנשמה

באישיות שלנו יש חמשה חלקים-רבדים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. בפתיחה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – אנו מרגישים את החלק הנמוך הנקרא נפש, כח החיים המחובר לגוף, למגבלותיו ומצוקותיו, כמו עבדים במצרים. המלים "כל דכפין ייתי ויכול [כל רעב יבוא ויאכל]" – קשורות לחלק הרוח, אנו כבר לא משועבדים במצרים, אבל עדיין חשים את הרעב הגופני. "כל דצריך ייתי ויפסח [כל מי שצריך יבוא ויעשה את מצות הפסח]" – כאן כבר מתייחסים לדרגת הנשמה שאינה חשה את הרעב הפיזי אלא רוצה לקיים מצוות. "לשנה הבאה בארעא דישראל" – כאן אנו חורגים מהתחושה הממשית של ההווה וחשים השראה מהעתיד, בהתאמה לחלק הנפש הנקרא חיה, הרובד העל-מודע החופף עלינו מלמעלה, נוגע-לא-נוגע. "בני חורין" – החרות הגמורה מפגישה אותנו עם הרובד העליון של הנפש, היחידה.

מגולה לגאולה

יש מפרשים שאבותינו אכלו מצות עוד בהיותם עבדים במצרים. לפי זה, ציווי הקב"ה לאכול מצות בליל הסדר פירושו: עליכם לקחת את אותו המאכל שסימן עבורכם את הגלות והשעבוד ולאכול אותו כעת כסמל לחרות ולגאולה. ומדוע? מפני שהגאולה לוקחת את 'חומר-הגלם' של הגלות והופכת אותו עצמו לגאולה. כך רואים גם בעצם המלה גאולה – המורכבת מהמלה גולה בתוספת א, לומר שרק צריך להחדיר בתוך הגלות את האות אל"ף – הרומזת לה', אלופו של עולם העושה עמנו פלא (אלף-פלא) – ואז הגלות הופכת לגאולה. לא צריך לחפש גאולה במקום אחר, המקום שבו אנו נמצאים הופך לפתע מחושך לאור, מגלות לגאולה. 

זריזות של מצוה

מדוע אכלו מצות בהיותם עבדים? יש מפרשים שלעבדים אין פנאי להשתהות בהכנה ממושכת וסבלנית של לחם חמץ, שהרי "הנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם", לכן הם מסתפקים במצה הנעשית במהירות (פירוש הספורנו ועוד). המידה הראשונה בעבודת האדם היא הזריזות, קודם כל תקום בבוקר… והנה כאן יש מעין קריקטורה של זריזות, זריזות מאולצת בלית ברירה. כאשר יוצאים ממצרים, אנו לוקחים את מדת הזריזות ולומדים להשתמש בה לטובה, ולכן הצטווינו להכין מצות ולאכול מצה בליל הסדר, זריזות של מצוה – מתודעה של עבד שאומרים לו מה לעשות, לתודעה של בן-חורין שזמנו בידו והוא מקיים מצוה בבחירה מלאה. לאחר מכן, במבט אל העתיד, אנו אומרים "לשנה הבאה… בני חורין" – החרות האמיתית העתידית תהיה כאשר קיום המצוות יבוא לנו בצורה טבעית וזורמת, זריזות טבעית ללא תחושה של מאמץ וכפיה.

יחיד ועני אני

יסוד עבודת השם של היהודי הוא מדת השפלות – הכרה שמצד עצמי אין לי דבר וכל הטוב שבי הוא מתנה גמורה מאת ה', "כי ממך הכל". מי שזוכה למדה הזו מרגיש כעני הנתון בשעבוד מצרים, "כי יחיד ועני אני". את ליל הסדר פותחים באמירת "כל דכפין", מזמינים את כל העניים הרעבים (כפן פירושו רעב) – שהרי אנו עצמנו הננו עניים. "הא לחמא עניא" – תחושת העניות והשפלות היא ה'לחם' שלנו, לחם חוקנו. העוני הנפשי המורגש הוא תחושת הגלות, ואחרי הכל אנו עדיין בגלות, כל עוד משיח לא בא וכל עוד היצר הרע שולט בנו. אך אנו חווים גם את הגאולה העתידה ההולכת ובאה, "לשנה הבאה". מצד אחד תחושה חריפה של עניות בהווה הבלתי-מושלם, ומצד שני תחושה ודאית של העתיד הטוב הנמצא כבר כאן – ושילוב שני אלו יחד הוא התחושה שהנה ממש עכשיו אנו יוצאים ממצרים.

›שפת אם

מגיד. הא לחמא עניא… על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב" פירשו חז"ל שהקב"ה עצמו מקיים את המצוות שהוא מצוה אותנו. כך ניתן לפרש שה'מגיד' בהגדה הוא לא רק האדם שאומר את ההגדה אלא גם הקב"ה, "מגיד דבריו ליעקב". "בכל צרתם לו צר" – השכינה נמצאת עם ישראל בגלותם, ולכן גם הקב"ה משתתף עמנו ביציאת מצרים ובאמירת ההגדה (ע"פ לקוטי שיחות). לפי זה ניתן להסביר מדוע פסקה זו נקבעה בלשון ארמית – מלבד הפירוש הפשוט שזו היתה השפה המדוברת – מפני ש"אין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי", זו "שפה סודית" שרק אנו והקב"ה מכירים. כמובן שהלשון העברית, לשון הקודש, חשובה יותר מהארמית, העברית היא "השפה הרשמית" אבל יש משהו אינטימי בלשון העממית (מאמע-לשון) ולכן היא מבטאת את השותפות של ה' עמנו בצרותנו.

נמצא שאנו פותחים את ההגדה במודעות שה' הוא המדבר, כי אנו כעובר הבלוע לגמרי ברחם אמו. הפסקה הבאה בהגדה היא "מה נשתנה" – כאן אנו כבר כילד קטן השואל את הגדולים. ומיד אחר-כך אומרים "עבדים היינו" – זו התשובה של הגדול שעומד על דעתו (ובמושגי הקבלה, יש כאן סדר של עבור, יניקה, מוחין).

›שיבת ציון רוחנית

לשנה הבאה… מבחינה דקדוקית, כשאומרים בָּאָה במלעיל זהו זמן עבר, כבר באה, וכשאומרים בָּאָה במלרע זהו זמן הווה, באה כעת. והנה הרבי הרש"ב מליובאוויטש היה אומר "לשנה הבָּאָה בארעא דישראל" במלעיל, ו"לשנה הבָּאָה בני חורין" במלרע. ומדוע? מפני שבידנו הדבר לעלות לארץ ישראל, ולכן ניתן לראות שזה כבר מתחיל לבוא (באה בעבר), אבל כדי שעבד יהפוך לבן-חורין צריך מעשה של מישהו מבחוץ, שטר שחרור מאת האדון, וכך אנו מקווים שהקב"ה ישחרר אותנו כבר עכשיו (הבאה במלרע) אבל בפועל זה עוד לא קרה (הרבי מליובאוויטש). זאת ניתן לראות במציאות היום: מתוך תהליך שיבת ציון בדורות האחרונים יהודים רבים מתגוררים בארץ ישראל, ב"ה, זה כבר קורה (באה במלעיל). אבל עדיין אנו משועבדים לתרבויות זרות, הגלות לא יצאה מהנפש שלנו. כדי להפוך לבני חורין באמת, עלינו להתקשר לתורה, היא שטר-השחרור שנותן לנו הקב"ה, לא רק להיות בארץ אלא לקיים בה חיי תורה ומצוות, לפרט ולכלל, ובע"ה יהיה זה תיכף ומיד, לשנה הבאה (במלרע).

›אורות דתהו בכלים דתיקון

הא לחמא עניא… לשנה הבאה… יש כאן מתח בין המצב בהווה ובין הציפיה לעתיד. לא ברור מתי תהיה "השנה הבאה", האם זה "תיכף ומיד ממש" או ייקח קצת זמן? הדחף להגיע לגאולה עכשיו הוא אור גדול, וצריך חוש איזון עדין, מצד אחד לא 'להרוג' את הדחף הזה ומצד שני להצליח להכניסו בתוך כלי מציאותי והדרגתי (בלשון החסידות, "אורות דתוהו בכלים דתיקון"). יוסף הצדיק אמר למצרים "הֵא לכם זרע", ואומרים חז"ל שהוא הכריח אותם למול את עצמם – יוסף רצה לתקן את העולם ולהכניס את כולם תחת כנפי השכינה, אבל היתה זו טעות, נסיון לא בשל. את הטעות הזו אנו מתקנים באמירת "הֵא לחמא עניא", כשאנו שומרים על מתח נכון ומאוזן של שאיפה לגאולה שלימה מתוך הכרה במצב הנוכחי הדורש התייחסות מתקנת.