מכון גל עיני
נכתב עלידי
ככל מערכת בחירות, ואולי קצת יותר, עברו עלינו ימים גדושי ויכוחים, וגם לא מעט הכפשות והשמצות. חילוקי הדעות הובלטו והציבור היהודי נראה מחולק ושסוע, נגוע כולו ב”מחלת המפלגות” (כביטוי שנטבע בלוח “היום יום” – לוח שנתי עם פתגמים חסידיים לכל יום שערך הרבי מליובאוויטש – דווקא בתאריך הבחירות של השנה, כ”ו אדר!).
לכאורה, לא אמור להיות קשר בין חילוקי דעות לבין פירוד הלבבות – הרי “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות” ודווקא ריבוי הדעות והשיטות משקף את הגיוון של “תפארת ישראל”. אך בפועל, נראה שמאבקי הבחירות גולשים מחילוקי דעות פוליטיים לשנאת אחים. מכיון שאהבת ואחדות ישראל הן היסוד לקיומנו והמפתח לביאת הגאולה, המצב המשתקף בבחירות מחייב להעמיק בדרכים הנכונות להגיע היום לאהבת ישראל.
לאהוב מה שהאהוב אוהב
פעם נשאל אדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, איזו אהבה גדולה יותר – אהבת ה’ או אהבת ישראל? הוא השיב שאהבת ישראל גדולה מאהבת ה’, משום ששלמות האהבה היא “לאהוב מה שהאהוב אוהב”, והרי הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו ישראל.
בהשקפה ראשונה נראה כי הגדרת אדמו”ר הזקן לשלמות האהבה, “לאהוב מה שהאהוב אוהב”, היא ‘הידור’ במצות האהבה – אפשר לאהוב מישהו אהבה רגילה, ללא יחס מיוחד לדברים האהובים עליו, וכשיש אהבה גדולה למישהו אוהבים גם את חבריו ומחבבים את תחביביו.
אמנם, מתמונת הבחירות עולה כי בדורנו הדברים אינם פועלים כך: כשאיני אוהב את מה שחברי אוהב, גם אהבתי אליו מתרופפת. יתכן שבר הפלוגתא שלי חביב מאד באופן אישי, והוא אהוב עלי לכשעצמו, אבל כשדעותיו אינן מקובלות עלי ועיסוקיו אינם חביבים בעיני – לבי מתרחק ונפרד ממנו. מתברר שבדורנו “לאהוב מה שהאהוב אוהב” הופך להיות חלק בלתי נפרד מהגדרת אהבת ישראל, לא רק תוספת שלמות והידור.
חיזוק אהבת ישראל היום אינו הכישרון להפריד בין הזולת לבין דעותיו ומעשיו – לומר שאני אוהב אותו לכשעצמו, הגם שאני חולק על דעותיו ומתעב את מעשיו… – אלא בתנועת הנפש ההפוכה: עלי לאהוב כל יהודי, ומתוך כך ללמוד לחבב גם את עמדותיו ומעשיו – עמדות ומעשים שבפני עצמם רחוקים ממני, אך מכיון שהם שייכים ליהודי אהוב עלי הם מוצאים חן גם בעיני. אני חסיד של רבי מסוים ולזולת דרך שונה בעבודת ה’ – ומתוך אהבתי אני רואה את החן והחשיבות בדרכו. אני נוקט כפוסק מסוים והוא נוהג בפסקי הלכה הפוכים – ומתוך אהבתי אני מכיר ביפי שיטתו. אני מוסר את חיי בפעילות למען הכלל והוא עסוק בחייו הפרטיים – ובאהבתי אליו אני מחבב את תחומי עיסוקו ומתענין בהם באמת.
אהבה מאופקת
לכאורה, כל האמור טוב ויפה כאשר “מה שהאהוב אוהב” הוא דרך אחרת בעבודת ה’, שיטה בהלכה או אפילו תחביב בלתי-מזיק בתחומי המותר. אך מה אם, ה’ ישמור, היהודי האהוב והחביב שמולי אוחז בדעות כפרניות או אוהב לאכול טרפות ונבלות?!
בדורות עברו היה צריך להסביר איך למרות הביקורת ואפילו השנאה לחוטאים יש מקום גם לאהבה ולרחמים (תניא פל”ב). אך בדורנו אין כלל מקום לשנאה – החוטאים הם תינוקות שנשבו, ובוודאי שצריכה להיות אליהם אהבה גמורה ושלמה. השאלה הפוכה: איך אוכל “לאהוב מה שהאהוב אוהב” גם ביחס לדברים השליליים לגמרי שהוא אוהב?! והרי, אם לא אוהב אותם – אולי גם תיחלש אהבתי אליו, חס ושלום!
יש לומר שבדורנו תנועת האהבה בנפש, מצדנו, כוללת את כל מה שהאהוב אוהב. אמנם, כאשר “מה שהאהוב אוהב” הוא בגדר איסור עלינו לחוש שנדרשת מאתנו עבודת ה”אתכפיא” – כפיה עצמית כנגד רצוננו הראשוני – להגביל בתחום זה את גילוי והתפשטות האהבה. כלומר, עלינו לחוש שבטבענו הראשון, מתוך אהבתנו ליהודי החוטא, גם חטאיו מתחבבים עלינו – אך “מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי” שכאן עלי להגביל את האהבה, וגם זאת מתוך תפלה שהאיפוק הכפוי לא יפגום חלילה באהבתנו לאותו אהוב.
בחירות של אהבה
ונחזור לבחירות: באוירת אהבת ישראל כזו, האם יתכן קיום בחירות? האם כאשר כולם אוהבים את כולם, והאהבה מתפשטת לאהוב את הדעות והמעשים של האחרים, ניתן להציב אלטרנטיבות שונות להנהגה?
הבחירות היום עוסקות, במקרה הטוב, בהבלטת הצד החיובי שבי, ובמקרה המצוי יותר, בהבלטת השלילה שבמתמודדים האחרים. לעומת זאת, בחירות של אהבת ישראל תתבססנה על הדרכת רבי נחמן מברסלב למצוא בזולת נקודות טובות (לקו”מ רפ”ב). בבחירות אוהבות כל אחד יציין את הטוב בכל אחד מהמתמודדים האחרים – את המעשים הטובים שעשה, את האמירות החיוביות שאמר ואת דעותיו עמן הוא מסכים. ברור שגם באופן זה יובלטו ההבדלים – כל אחד מוצא בזולת נקודות חיוביות אחרות, וממילא מלמד מהי הדרך הנכונה בעיניו – אך האוירה תהיה כולה גדושה בטוב ובאהבה, וגם תגרום לרומם ולחזק את הטוב שבכל אחד מהצדדים. נכון, בחירות כאלה נראות כיום דמיון רחוק, אך דווקא כשכל אחד מאתנו אישית יפעל בדרך זו נכבוש את הלבבות באהבה. שנזכה!
—
מדברי הרב לכינוס תנועת דרך חיים ביום הבחירות
