הבו גֹדל

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.  כִּי שֵׁם ה’ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.[א]

ברכת התורה

הפסוק השני בפרשה מתייחס במפורש לתורה, “יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי” – הטל של התורה היינו פנימיות התורה והמטר של התורה היינו הנגלה של התורה. גם הבטויים בפסוק הראשון, “האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי”, קשורים לתורה כפי שמסבירים המפרשים (שמים – תורה שבכתב, ארץ – תורה שבעל פה[ג]).

לאחר מכן בא הפסוק השלישי, “כי שם ה’ אקרא הבו גדל לאלהינו”, ומכאן לומדים חז”ל[ד] שצריך לברך על התורה לפני הלימוד (ומפרש רש”י בגמרא “כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל, אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן, כי שם ה’ אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן”). לדעת כמה ראשונים, ובראשם הרמב”ן[ה], זו מצות עשה דאורייתא, ונמצא שזו המצוה האחרונה בתרי”ג מצוות לפי סדר התורה, “הכל הולך אחר החיתום” (ואילו לדעת הרמב”ם המצוה האחרונה המפורשת בתורה היא “כתבו לכם את השירה הזאת”, כתיבת ספר תורה בפרשת וילך).

יש דעה בחז”ל[ו] שגם הברכה אחרי הקריאה בתורה (בקריאה בציבור) היא מהתורה (כמו שלומדים מברכת המזון, מקל וחומר או מגזרה שוה), ולפי זה נראה שהפסוק מתפרש “הבו גדל לאלהינו” היינו לברך אחרי שאני אקרא בתורה (או לענות אמן אחרי שאני אברך לאחר השירה. ועוד למדו במדרש ברכת התורה מסמיכות הפרשות, וזאת הברכה אחרי האזינו, “מששנה להן את התורה ואח”כ בירך הרי ברכה לאחריה”[ז]).

שירת האזינו היא דוגמה ללימוד תורה בכלל (כמו בפסוק “כתבו לכם את השירה הזאת” שממנו לומדים על כתיבת התורה כולה), ומה שצריך לברך על התורה היינו להרגיש בה את האלוקות, כמאמר חז”ל “לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה”[ח], ומוסבר בחסידות[ט] שהכוונה שלא הרגישו אלקות בתורה אלא למדו רק עם שכל. לפי זה, הפשט של “כתבו לכם את השירה” (על שירת האזינו ועל כל התורה כולה כנ”ל), היינו שכאשר לומדים את התורה כשירה מרגישים את האלקות שבה (האלוקות הופכת את התורה לשירה), מה שאין כן כשלומדים רק כשכל.

דרשות חז”ל בפסוק – אמירה ועניה

מלבד הלימוד לברכת התורה, יש כמה וכמה פירושים ודרשות בחז”ל בפסוק “כי שם ה’ אקרא הבו גדל לאלהינו”:

ראשית, פשט הפסוק הוא שמשה מדבר לבני ישראל ואומר “כי שם ה’ אקרא”, אחרי שאני קורא בשם ה’, אתם בני ישראל ענו אחרי ו”הבו גודל לאלהינו”[י] (ויש מפרשים שאלו דברי משה לשמים וארץ, בהמשך לפסוק הראשון “האזינו השמים… ותשמע הארץ”[יא]).

בנוסף, חז”ל למדו מכאן לברכת הזמון, “שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן… מנא הני מילי [רש”י: דשלשה ראויים לברכת צירוף]… ‘כי שם ה’ אקרא הבו גדל לאלהינו’ [רש”י: אקרא, הבו גודל – היחיד אומר לשנים]”[יב] – נוסח הזמון “הב לן ונבריך” הוא ממש כמו “הבו” בפסוק, אחד אומר לשנים והם עונים אחריו.

יש שלומדים[יג] מפסוק זה שאחרי כל ברכה במקדש אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” (במקום ‘אמן’).

יש מי שאומר[יד] שמכאן נלמד שגם אחרי הפסוק הראשון של קריאת שמע כל יום, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, עונים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” (הקורא עצמו הוא העונה).

בספרי נאמר שמכאן לומדים שלאחר ששליח הציבור אומר “ברכו את הוי’ המבורך” הקהל עונים אחריו “ברוך הוי’ המבורך לעולם ועד”.

ולימוד נוסף בספרי: מכאן לאמירת אמן על כל ברכה – הברכה עצמה היא “כי שם הוי’ אקרא”, ועניית האמן היא “הבו גדל לאלהינו”.

ולימוד אחרון חביב בספרי: כאשר שליח הציבור אומר “יהא שמיה רבא מברך”, עונים אחריו “לעלם ולעלמי עלמיא”, באמירת הקדיש (לא כמו שאנו נוהגים שהציבור אומרים הכל יחד[טו]).

אם כן, יש משהו בשירה זו (הכוללת את כל העתיד של ישראל) שבנוי על הגיון פנימי של קריאה ועניה, אמירה ותשובה, “כי שם הוי’ אקרא – הבו גדל לאלהינו”. זהו ענין מהותי בשירה, שאומרים אותה יחד[טז]. ההדדיות היא משהו מאד בסיסי ב”שירו להוי’ שיר חדש”[יז] – זהו אחד מסימני המשיח, שנוכל לשיר במקהלה, אך לא שכולם שרים אותו הדבר אלא אחד אומר והשני עונה. בדו-שיח של השירה יש איזה גילוי אור אלקי, השראה מיוחדת: דו-שיח בכלל הוא הרגשת הנוכחות, כמו שאומרים בתפלה “ברוך אתה ה'”, אני מדבר ואתה עונה, וכך בשירה של שנים בדו-שיח (דואט) אפשר להרים קול (“לארמא קלא”[יח]) למקום כל כך גבוה שאחד בפני עצמו לא יכול להרים כלל וכלל.

הקבלת פירושי חז”ל לעשר הספירות

את מכלול הדרשות נכוון לפי סדר הספירות (בדרך אפשר):

חכמה ובינה: הלימוד לברכת התורה, לפניה ולאחריה, שייך לחכמה ובינה – זו החכמה היהודית האמתית להתייחס לתורה כשירה אלוקית. “אורייתא מחכמה נפקת”[יט] אבל “החכמה מאין תמצא”[כ], איפה תמצא? בבינה. “מגיד מראשית אחרית”[כא] – ברכה לפני התורה היינו בחינת חכמה (“ראשית חכמה”), וברכה אחרי התורה היינו בחינת בינה (“עומק אחרית”). כאן אין עדיין את המוטיב של דו-שיח, אני אומר ואתה עונה, אלא הקורא עצמו צריך לברך לפניה ולאחריה (אכן, לפי המנהג היום שיש ‘בעל קורא’ אז יש גם כאן קורא ועונה), כיון שזה בתחום “הנסתרֹת להוי’ אלהינו”[כב] (ואין תחושה של זולת);

דעת: אמירת “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” במקדש ואחרי “שמע ישראל”. בדעת יש הבחנה בין “דעת עליון” (מבט עליון הרואה שלמעלה היש ולמטה האין) ו”דעת תחתון” (ההכרה מצדנו, שלמעלה האין ולמטה היש) – וכן “שמע ישראל” היינו “יחודא עילאה” בדעת עליון ו”ברוך שם” יחודא תתאה בדעת תחתון. וכן במקדש: המברך הוא יחסית דעת עליון, והעונים “ברוך שם” בחינת דעת תחתון. בפרט, המקדש כאן הוא כנגד עטרא דחסדים שבדעת: כך נאמר “גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות… גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות”[כג], בפשט הכוונה לשני שמות ה’ אך רומז גם לשם י-ה שבו שתי אותיות, י חכמה ו-ה בינה ומה שבין שתיהן היינו דעת, וכיון שי-ה הוא שם החכמה (ראש קו ימין) נמצא שמדובר על עטרא דחסדים (צד ימין), וכן “גדול מקדש” רומז לחסד (מדת החסד נקראת “גדֻלה”). ולגבי שמע ישראל, הרי “שמע” שייך לבינה, צד שמאל, ולכן מדובר על עטרא דגבורות שבדעת.

חסד גבורה תפארת: המקור לזימון בשלשה נוגע לחג”ת. שלשת המברכים הם כנגד שלשת הלשונות “ואכלת ושבעת וברכת” – אכילה בחסד, שביעה בגבורה (“ושבעת זו שתיה”[כד], יין בגבורה), והברכה בתפארת. המזמן עצמו הוא כנגד התפארת, הכלולה מכולם, ואז השנים עונים, התכללות ימין ושמאל באמצע (כאשר אחד כנגד הנאת האכילה, אחד כנגד הנאת השניה, והמברך עצמו הוא ברכה ‘טהורה’ כמו צדיקים שאוכלים כדי לברך, ודוק). ברכת התורה וברכת המזון למדות זו מזו, ברכת התורה היא “שיר כפול” של חכמה ובינה, וברכת המזון היא “שיר משולש” של חסד-גבורה-תפארת.

נצח והוד: את ההלכה שהחזן אומר “ברכו” ועונים לו “ברוך” וכו’ נכוון כנגד נצח והוד. נצח והוד הן שתי הרגליים שבהן שתי ברכיים, לשון ברכו, כריעת ברך והמשכה למטה (כמשמעות “המבריך את האילן”). בפרט, “איהו בנצח, איהי בהוד” – החזן האומר “ברכו” כנגד הנצח-הזכר, והציבור העונים אחריו כנגד ההוד-הנקבה (מהדהד את הברכה)

יסוד: ענית אמן (מלשון אמת) כנגד היסוד (הנקרא “עד אמת”);

מלכות: הקדיש נאמר בלשון ארמית, שבפני עצמה כבר מכוונת למלכות. “שמיה רבא”, בחינת “שם”, היינו מלכות, ועונים “לעלם ולעלמי עלמיא” כנגד שלשת העולמות בי”ע (כמבואר בקבלה וחסידות), להמשיך את המלכות לעולמות התחתונים ושם היא משפיעה מטה-מטה.