הברית והחסד

בשבתות הנחמה ה'ראשיות', ואתחנן-עקב, אנו קוראים שה' הוא שומר את הברית ואת החסד. כדי להתנחם עלינו לזכור את אהבתו הנצחית של ה' אלינו (ה"ברית") שמתגלה מחדש בכל דור (ה"חסד").

יסוד פרשיות הנחמה

פרשת עקב פותחת “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר הוי’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ”. זהו המשך ישיר לסיום הפרשה הקודמת, פרשת ואתחנן: “וְיָדַעְתָּ כִּי הוי’ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם”. הקשר בין הפרשיות מתחדד כאשר מחפשים ומוצאים שניבי “הברית והחסד” שכאן הם היחידים בתורה.

מהם הברית והחסד? בחסידות מוסבר שברית שכורתים ביניהם אוהבים היא ביטוי לעצם האהבה הבלתי משתנה שלהם, גם אם בעתיד תחסרנה סיבות גלויות לאהבה (ואפילו תהיינה סיבות הפכיות, חלילה). חסד הוא התפשטות-התגלות האהבה, כאשר יש לה סיבות גלויות במציאות. אם כן, בצירוף “הברית והחסד” הברית היא העצם והחסד הוא הגילוי. היחס הזה מובלט עוד יותר בתחלת פרשת עקב, בה הניב “את הברית ואת החסד” רומז לשם אהוה, השם הטוב (המיוחד למורנו הבעל שם טוב).

[וכמה רמזי טוב מובהקים כאן: ברית עולה לו פעמים טוב (כנגד לו הצדיקים שבדור, “אמרו צדיק כי טוב“, השומרים את הברית עם ה’), טוב בעצם, ו”החסד”, סיום הרמז, הוא התבה ה-טוב בפרשה (שלש התבות ברמז הקודמות הן התבות ה-יד, ה-טו וה-טז כך שכל הרמז הוא “טוב מאד“!)].

אחרי פרשת בראשית, בה רמוז השם הזה בפסוק הראשון, “את השמים ואת הארץ”, זו הפרשה היחידה בה מופיע השם באופן כה מובהק בפסוק הראשון. “את הברית” הוא על דרך “יחודא עילאה” של “את השמים”, האהבה השמימית הבלתי-משתנה, ו”ואת החסד” הוא על דרך “יחודא תתאה” של “ואת הארץ”, האהבה הארצית התלויה שגילויה תלוי בנסיבות המשתנות.

פרשיות ואתחנן ועקב פותחות את ה”שבע דנחמתא”. שבע שבתות הנחמה מכוונות כנגד שבע מדות הלב, הנובעות מה”שלש דפורענותא”, שכנגד המוחין, כמשלו הנודע של רבי הלל מפאריטש לתקופה זו: שלשת שבועות הפורענות נמשלו להסתלקות הרב מהתלמיד, כאשר האור הקודם של הרב נכלל במאור, ומשם מתחדש “אור חדש” – ש”חדש להיות אור” – שהוא התגלות האהבה העצמית של הרב לתלמיד. שתי מדות הלב הראשונות, חסד וגבורה, שפנימיותן אהבה ויראה, הן הראשית והעיקר של כל מדות הלב, וממילא שתי פרשיות הנחמה הראשונות הן עיקרן של פרשיות הנחמה. ומהי הנחמה העיקרית? שה’ שומר לנו לנצח את הברית ואת החסד – את עצם האהבה ואת התגלות האהבה.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן