הדבר הבא בפסיכולוגיה – כבר כאן מזמן

פסיכולוג אחד סיפר, כי במהלך פגישה של קבוצת תמיכה להורי ילדים בעלי לקויות למידה הוא הסביר את הרקע הגופני-מוחי לקשיים של הילדים. לאחר מספר דקות הסבר פנה אליו אחד האבות ושאל: “אם אתם אנשי המקצוע מכירים כל כך טוב את הסיבות לבעיות של הילדים, למה לא פשוט לפתוח את ‘הקופסה’, להוציא, לסדר, ולהכניס בחזרה”? הפסיכולוג המופתע שאל את האב: מה מקצועך? והתשובה: מוסכניק. עכשיו הבנתי את השאלה, ענה הפסיכולוג…

צחוק צחוק, אבל השאלה היא עד כמה כל מטפל ויועץ נפשי לא מתייחס בעצמו אל הפונים אליו כמו מוסכניק אל רכב מקולקל. או, ליתר דיוק, איך באמת אפשר להימנע מיחס כזה, איך אפשר להתייחס לאדם השני לא כאובייקט מחקר, איך ניתן להבין לעומק את נפש האדם ולא להסתפק בהתיחסות שטחית וחיצונית כלפיה?

יתרה מכך, הכלי העיקרי שלנו להתייחסות אל כל אדם (ובמידה רבה גם לעצמנו) היא ההתבוננות החיצונית, וניתוח שכלי שלה. ואם כן, התבוננות כזו נתפסת באופן מובנה אל החיצוני והשטחי, וקשה לה לגעת באמת בחלק החשוב של האדם – הנפש – כי אותה עוד אף אחד לא ראה…

לכאורה, עד כמה שהבעיה הזו עמוקה ויסודית, ומהווה מכשול כבד בדרכה של כל שיטה המתיימרת ומנסה לגעת באנשים ולעזור להם, לא ניתן להתגבר עליה, שהרי איזו אלטרנטיבה יש? כיצד ניתן בדרך אחרת לפתח תמונה של האדם, ולגבש דרך התייחסות אליו?

תורת הנפש של החסידות

בתורת החסידות, שאת חגה אנו חוגגים השבוע, גלום חידוש אשר נותן מענה לקושי הנ”ל. לא תמיד נראה שזו היתה הכוונה העיקרית מלכתחילה, אבל גדולי החסידות יצרו “תורת נפש” (פסיכולוגיה) רחבה ומעמיקה אשר מתבססת על תורת הקבלה. זוהי תורת נפש אשר מספקת גם תמונה מפורטת ומדוייקת של הנפש על רכיביה, המבנים הפנימיים שלה, היחסים ביניהם ועוד, וגם מתווה מגוון של דרכי התמודדות עם בעיות וקשיים שונים בהם נתקל היהודי בחייו.

יסוד תורת נפש זו בהכרה כי “בצלם אלקים ברא את האדם”, “ומבשרי אחזה אלוה”, וכי “האדם עולם קטן” ולכן ניתן לזהות בתוכו את מכלול העולמות התובנות והתהליכים המתוארים באריכות ובפירוט בספרי הקבלה.

כך, היחס אל האדם אינו כאל “אובייקט” זר שצריך לחקור אותו מבחוץ, אלא כאל אוצר בלום של תוכן עמוק אלקי, שהתובנות שקיבלנו מהמקור עוזרות לנו לחשוף עוד ועוד ממנו.

החיבור בין האדם כפי שהוא בפועל, לבין צלם האלקים הגנוז בו אינו חלילה רק מין מודל הסבר, ושפה נוחה להתייחסות. תורת הנפש של החסידות מאמינה כי אכן ניצוץ אלקי מצוי בו באדם ומחיה אותו, וכי יכול הוא לבוא לידי ביטוי גם בכל הפרטים והביטויים של מציאות האדם.

“דע את עצמך” או “דע את אלקי אביך”

לדוגמה, נתבונן בנושא בסיסי בעולם הנפש, והוא פיתוח המודעות של האדם אל עצמו. בתפיסה המערבית זהו אחד היסודות החשובים, וזו אף הסיסמה שהיתה כתובה בשער האקדמיה היוונית: “דע את עצמך”. המודעות העצמית לכאורה תורמת רבות ליכולת האדם להתקדם, להעמיק, לבקר ולפתח את עצמו. מאידך עודף מודעות עצמית, כפי שיודעת התרבות המערבית הסופר מודרנית – דווקא מביאה את האדם לבדידות, לתסבוכים, ולאיבוד היכולת לחיות את החיים בפשיטות ותמימות.

לעומת זאת, תורת הנפש היהודית הפנימית שמה בראשה דווקא את הפסוק “דע את אלקי אביך” – כן פיתוח המודעות, אך תוך מכוונות תמידית שמודעות זו אינה מתחילה ונגמרת באדם עצמו, אל מהווה כלי לחיבור של האדם אל בוראו ויוצרו. כך היהודי כן מעמיק אל תוכו ומפתח את המודעות וההכרה, אבל מודעות זו אינה הופכת אותו לעבד של האגו שלו ולסגור בתוך עצמו, אלא להפך – לעובד ה’ הפתוח וקשוב לקול הקורא אליו מלמעלה ולסביבה אליה הוא נשלח על-ידי אותו קול.