הדודאים נתנו ריח

לפי ספר יצירה לכל חדש בשנה ישנו ‘חוש’ מיוחד. לחשון שייך חוש הריח, כמסופר בפרשת השבוע (שנקראת תמיד בתחלת חשון) שבסוף חשון הקריב נח קרבנות – “וירח הוי’ את ריח הניחֹח ויאמר הוי’ אל לבו לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה וגו'”. ריח הניחוח המשרה אוירת נחת רוח, נינוחות ופיוס הוא מיסודות הבית.

המלה הראשונה בתורה, בראשית, נדרשת כבית אֹשר – בית שברגע שנכנסים אליו חשים באוירת אושר, במעין ‘ריח גן עדן’ המורגש עוד לפני שמיעת בני הבית וצפיה בהתנהגותם. כך מסופר שהבעל שם טוב שלח את תלמידיו לצפות בבני זוג שישבו כל אחד בפינתו ובעיסוקו, ללא דיבור ביניהם, והתלמידים חשו באויר גן עדן בבית. כיצד אם כן, מבשמים את הבית?

 להריח את מעלות הזולת

באמת, חוש הריח ‘כבר כאן’, בין כל בני זוג: ההחלטה להתחתן, עם כל השיקולים הרציונאליים, נובעת בסופו של דבר מחוש ריח פנימי המזהה את השרש המשותף של השנים (ומחקרים טוענים שבאופן לא-מודע גם חוש הריח הפיזי משפיע מאד על בחירת בן זוג). גם את רגעי הקשר האישי והעמוק ביותר מכוון חוש ריח פנימי, כשחושי הראיה והשמיעה הופכים ל’מיותרים’ ואף מפריעים.

הריח חש במה שנעלם מתחת לפני השטח. ההחלטה להתחתן, מעבר לזיהוי הקשר שבשורש, מבוססת גם על ‘ריח’ של הפתעות וסודות משותפים שצופן העתיד. במהלך החיים חוש הריח הזה מתבטא בהכרה במעלותיו הצנועות של בן הזוג, ברגישות מתפעמת מתכונות טובות סמויות (ובמקביל, ביכולת שלא לחטט בחסרונות הזולת ולגרום להם להדיף ריח רע).

זהו חוש הריח המשיחי, עליו נאמר “והריחו ביראת הוי'” (ובדרך הדרוש: “והריחו ב[אשה ]יראת הוי’ [היא תתהלל]”). בעוד האהבה נוטה להתפשט ולהתבטא כלפי חוץ, תכונות של יראה, רגישות וצניעות הן נעלמות יחסית וצריך לאמן את חוש הריח להכירן. יש להריח מתי בן הזוג התגבר על יצרו, בלם את פיו מהערה שעמד לומר, נהג ברגישות ובעדינות, ויתר מתוך אהבה ודאגה לשלום הבית או נמנע בצניעות מלהבליט הישג – להתבשם מכך ולהתמלא אהבה.

 המתקת דינים ועשית נחת רוח

מעבר לאוירה הכללית, ישנם רגעי נחת רוח והעלאת ריח טוב:

אחד מתפקידי האיש הוא ‘להמתיק את הדינים’ של אשתו – להפיג את מרירות החיים וקשייהם, לרכך את הביקורת ולמלא את תחושת החסרון שלה. בלשון הקבלה, ההמתקה נקראת בישום – כשאיש מצליח לשמח את אשתו ולהפוך אוירה מתוחה לנינוחה הבית מתמלא ריח טוב.

העלאת ריח ניחוח היא “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”, ועל האשה הכשרה נאמר כי היא “עושה רצון בעלה”. בחסידות מוסבר כי האשה הכשׁרה היא כְּשׂרה אמנו, העושה-מתקנת את רצון בעלה אברהם עד שה’ אומר לו “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה”. גם כאן, בכל פעם שהאשה מצליחה למלא את רצונות האיש, ובפרט כשהיא מכוונת לרצונותיו הכמוסים, אולי כמוסים אף ממנו עצמו (ולעתים תוך עשית-תיקון והכוונת הרצון הגלוי שלו), עולה בבית ריח ניחוח.

חוש הריח קשור גם לממד הרוח שבנשמה: בן זוג אוהב חש חיות ושמחה בכל התלהבות והתעוררות רוח של בן הזוג, גם כשיש בה משהו ילדותי או בלתי מציאותי. דיכוי רוח בן הזוג, בזלזול ברגשותיו או ברעיונותיו (שיש בו גם ממד של אלימות), פוגם בחוש הריח ומעכיר את האוירה. ומנגד, האוירה האוהדת והמטפחת התעוררות רוח שכזו ממלאת את הבית בריח גן עדן לשמחת כל הבאים בשעריו.

—

(עפ”י בעתה אחישנה פ”ז הערה א ויין משמח ח”ד עמ’ קעא)