מכון גל עיני
נכתב עלידי
שָׁלוֹם יְלָדִים!
נָכוֹן שֶׁאַתֶּם אוֹהֲבִים לִסְפֹּר? לֹא יוֹדֵעַ מָה אִתְּכֶם, אֶצְלִי זֶה אַחַד הַתַּחְבִּיבִים. לִסְפֹּר מְכוֹנִיּוֹת, לִסְפֹּר גְּשָׁרִים בַּנְּסִיעָה, סְתָם לִסְפֹּר כַּמָּה קְלָפִים כְּבָר צָבַרְתִּי. כְּשֶׁאֲנִי סוֹפֵר אֲנִי מִתְיַחֵס לְכָל אֶחָד מֵהַפְּרִיטִים הַנִּסְפָּרִים, וּכְכָל שֶׁהַדָּבָר אוֹתוֹ אֲנִי סוֹפֵר חָשׁוּב לִי יוֹתֵר כָּךְ מְקַבֶּלֶת הַסְּפִירָה שֶׁלִּי מַשְׁמָעוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר.
אָז אַתֶּם בֶּטַח מְנַחֲשִׁים שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְדַבֵּר אִתְּכֶם הַיּוֹם עַל הַסְּפִירָה שֶׁלָּנוּ – סְפִירַת הָעֹמֶר!
הַסִּפּוּר שֶׁל הַסְּפִירָה
“…שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הַעֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם, יְתֻקַּן מָה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה חֶסֶד שֶׁבְּנֵצַח… נֶצַח שֶׁבְּנֵצַח… חֶסֶד שֶׁבְּהוֹד… הוֹד שֶׁבְּהוֹד…”. אֵלּוּ מִלּוֹת הַתְּפִלָּה, הַבָּאָה מִיָּד לְאַחַר שֶׁאָנוּ מוֹנִים בִּבְרָכָה אֶת הַיּוֹם שֶׁבַּסְּפִירָה. מֻכָּר? גַּם מִי שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ נוֹהֵג לוֹמַר תְּפִלָּה זוֹ, מַכִּיר בְּוַדַּאי אֶת הַמִּלִּים הַמֻּדְפָּסוֹת בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנְטַנּוֹת בְּצָמוּד לַסְּפִירָה הַיּוֹמִית. בְּכָל שָׁבוּעַ ‘מְכַּכֶבֶת’ מִדָּה אַחַת – חֶסֶד, גְּבוּרָה, תִּפְאֶרֶת, נֶצַח, הוֹד, יְסוֹד, מַלְכוּת. יוֹתֵר מִכָּךְ, גַּם בְּכָל יוֹם מִימֵי אוֹתוֹ שָׁבוּעַ ‘מְכַּכֶבֶת’ מִדָּה אַחֶרֶת.
אֶפְשָׁר לוֹמַר כָּךְ: הַמִּדָּה שֶׁל אוֹתוֹ שָׁבוּעַ הִיא ‘שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה’, וְאִלּוּ הַמִּדָּה שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם בַּשָּׁבוּעַ הִיא ‘שְׁמוֹ הַפְּרָטִי’. לְמָשָׁל, ‘חֶסֶד שֶׁבְּנֶצַח’ הוּא הַיֶּלֶד ‘חֶסֶד’ לְבֵית מִשְׁפַּחַת ‘נֶצַח’; ‘נֶצַח שֶׁבְּהוֹד’ הוּא הַיֶּלֶד ‘נֶצַח’ לְבֵית מִשְׁפַּחַת ‘הוֹד’. זוֹהִי הַתְחָלַת הַסִּפּוּר שֶׁל הַסְּפִירָה שֶׁלָּנוּ…
לְפִי זֶה יוֹצֵא, שֶׁבַּשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁחָלַף, בּוֹ הִשְׁלַמְנוּ בִּסְפִירַת הָעֹמֶר אֶת מְנִיַּת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ הָרְבִיעִי, עָסַקְנוּ בְּ’מִשְׁפַּחַת הַנֶּצַח’. בְּכָל יוֹם מִימֵי הַשָּׁבוּעַ הִתְמַקַּדְנוּ בְּ’יֶלֶד’ אַחֵר מִיַּלְדֵי הַמִּשְׁפָּחָה – חֶסֶד שֶׁבְּנֶצַח, גְּבוּרָה שֶׁבְּנֶצַח, תִּפְאֶרֶת שֶׁבְּנֶצַח וְכוּ’. בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ כְּבָר הִתְחַלְנוּ לַעֲסֹק בְּ’מִשְׁפַּחַת הַהוֹד’ וּבְתִקּוּן שִׁבְעַת יְלָדֶיהָ – מֵחֶסֶד שֶׁבְּהוֹד וְעַד מַלְכוּת שֶׁבְּהוֹד.
נִשְׁמָע מְסֻבָּךְ? אוּלַי בַּהַתְחָלָה… לֹא נוֹרָא, תִּתְאַזְּרוּ בְּסַבְלָנוּת…
לְנַצֵּחַ וּלְהוֹדוֹת
הִתְאַסַּפְנוּ בַּסְּנִיף כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמְּשִׂימָה הַשְּׁבוּעִית. אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיךְ זֶה: בַּהַתְחָלָה הַמַּדְרִיךְ מַקְרִיא סִפּוּר וְכֻלָּם מְרֻתָּקִים, אַחַר כָּךְ מַעֲלֶה לְדִיּוּן נוֹשֵׂא מִתּוֹךְ הַסִּפּוּר וְאָז מַתְחִיל וִכּוּחַ סוֹעֵר. בַּסּוֹף עוֹבְרִים ‘לְמַעַיְשֶׂה’, מְקַבְּלִים פְּקֻדַּת מִבְצָע וְיוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ. לִפְעָמִים זֶה אִסּוּף מִצְרָכִים עֲבוּר מִשְׁפָּחוֹת נִזְקָקוֹת, לִפְעָמִים בִּקּוּר בְּמַחְלֶקֶת יְלָדִים בְּבֵית הָרְפוּאָה, וְלִפְעָמִים אָנוּ פּוֹשְׁטִים עַל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית וּמְחַלְּקִים חָמְרֵי הַסְבָּרָה שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה וַחֲסִידוּת לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים. כַּמּוּבָן, לִפְנֵי הַיְּצִיאָה מְחַלֵּק אוֹתָנוּ הַמַּדְרִיךְ לִקְבוּצוֹת וּמְמַנֶּה בְּכָל אַחַת מֵהֵן אֶת הָאַחְרַאי. בְּאַחְרָיוּתוֹ לְחַלֵּק בֵּין הַיְּלָדִים אֶת הַצִּיּוּד וְלִדְאֹג שֶׁיַּחֲזֹר שָׁלֵם, לִקְבֹּעַ מִי עוֹשֶׂה כָּל דָּבָר, לִפְתֹּר בְּעָיוֹת שֶׁצָּצוֹת בַּשֶּׁטַח וּבְסוֹפוֹ שֶׁל מִבְצָע לְדַוֵּחַ עַל הַהַצְלָחוֹת.
בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֶת הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן הָיִיתִי מַגְדִּיר כְּרֶגַע הַהַדְלָקָה. יֵשׁ מְשִׂימָה וְכֻלָּם רוֹצִים ‘לְהִסְתַּעֵר’ עָלֶיהָ וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע הַכֹּל בָּרוּר. אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִים ‘לָרֶדֶת לַשֶּׁטַח’ מַתְחִילוֹת לָצוּץ הַבְּעָיוֹת. אֲנִי לֹא מְדַבֵּר עַל גֶּשֶׁם שֶׁמַּתְחִיל לָרֶדֶת אוֹ בְּעָיוֹת מֵהַסּוּג הַזֶּה. לְמִי אִכְפַּת קְצָת לְהֵרָטֵב? אֲנִי מְדַבֵּר עַל קְשָׁיִים יוֹתֵר רְצִינִיִּים. לְדֻגְמָא, פַּעַם אַחַת עָצַר אוֹתָנוּ אִישׁ מְבֻגָּר בַּכְּנִיסָה לַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית, חָסַם אֶת הַמַּעֲבָר בְּגוּפוֹ וּבְקוֹל עָבֶה וְסַמְכוּתִי הוּא אָמַר לָנוּ: “יְלָדִים, אֵין אִשּׁוּר לַחֲלֻקַּת חֹמֶר בְּמִתְחַם הַתַּחֲנָה”.
שַׂמְתִּי לֵב שֶׁבַּשָּׁלָב הַזֶּה, מִתְחַלְּקִים הַיְּלָדִים אֶצְלֵנוּ לִשְׁנֵי סוּגִים. כַּמּוּבָן, עַל יֵאוּשׁ וַחֲזָרָה לְאָחוֹר אֵין מָה לְדַבֵּר. מִבְצָע הוּא מִבְצָע. אֵין אִשּׁוּר לִכְנִיעָה… וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ דְּרָכִים שׁוֹנוֹת לְהִתְמוֹדְדוּת. יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִים יָשָׁר, ‘דּוּךְ’. יֵשׁ מַטָּרָה, צָרִיךְ לְהַשְׁלִים אוֹתָהּ וְשׁוּם קֹשִׁי לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר אוֹתָנוּ וְלַעֲמֹד בְּדַרְכֵּנוּ. מוֹשִׁיקוֹ הוּא מַנְהִיג שֶׁקֹּרַץ מֵהַחֹמֶר הַזֶּה. לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמָה שֶׁרָאִיתִי. מוֹשִׁיקוֹ נֶעֱמַד מוּל אוֹתוֹ הָאִישׁ הֶחָסוֹן, מָתַח אֶת גּוּפוֹ בְּמִין סַמְכוּתִיוּת כָּזוֹ, חִיֵּךְ לְעֶבְרוֹ חִיּוּךְ רָחָב תּוֹךְ שֶׁהוּא טוֹפֵחַ לָאִישׁ עַל שִׁכְמוֹ: “אָה, אֲחִי, מָה הָעִנְיָנִים? אַתָּה כַּנִּרְאֶה לֹא סָגוּר עַל עַצְמְךָ”. וּבִקְרִיצָה הוּא מוֹסִיף: “לֹא שָׁמַעְתָּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אִשּׁוּר מְיֻחָד לִימֵי הַקּוֹרוֹנָה?”. “וּבִכְלָל”, מוֹסִיף מוֹשִׁיקוֹ וְשׁוֹלֵף מֵהַכִּיס ‘פֶּסֶק זְמַן’ מְרַשְׁרֵשׁ, “‘שֶׁהַכֹּל’ כְּבָר עָשִׂיתָ?”. לֹא חוֹשֵׁב שֶׁהָיָה מֵעוֹלָם אִשּׁוּר כָּזֶה, אֲבָל מָה שֶׁבָּטוּחַ הוּא, שֶׁחוּשׁ הַהוּמוֹר שֶׁלּוֹ יַחַד עִם הַנֶּחְרָצוּת עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם. הָאִישׁ נָמָס וּפָתַח לָנוּ אֶת הַמַּעֲבָר.
אֲבָל לֹא כֻּלָּם כְּמוֹ מוֹשִׁיקוֹ. לְדֻגְמָא אַהֲרָלֶ’ה. הוּא חָדוּר בַּמַּטָּרָה לֹא פָּחוֹת מִמּוֹשִׁיקוֹ, אֲבָל הַסִּגְנוֹן שֶׁלּוֹ שׁוֹנֶה מְאוֹד. הוּא טִפּוּס מֻפְנָם וְשָׁקֵט, אֲבָל אֵיךְ אוֹמְרִים? מַיִם שְׁקֵטִים חוֹדְרִים עָמֹק. אֲנִי מְשַׁעֵר שֶׁאִם הַקְּבוּצָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה נִתְקֶלֶת בְּאוֹתוֹ גֶּבֶר חָסוֹן, אַהֲרָלֶ’ה הָיָה נֶעֱמָד וּמַמְתִּין מִחוּץ לַשַּׁעַר וּמְחַכֶּה עַד שֶׁהָאִשּׁוּר הָיָה מַגִּיעַ, וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ – הוּא הָיָה מַגִּיעַ. יֵשׁ לוֹ עַקְשָׁנוּת וּדְבֵקוּת בַּמַּטָּרָה, כָּךְ שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא יָזִיז אוֹתוֹ. גַּם אִם כָּל הַיְּלָדִים יַתְחִילוּ לִרְטֹן וְלִטְעֹן שֶׁחֲבָל עַל הַזְּמַן וְאֵין שׁוּם סִכּוּי הוּא לֹא יְוַתֵּר. אֵיךְ אָמַרְנוּ? מְשִׂימָה הִיא מְשִׂימָה.
בְּבִטָּחוֹן וּבִתְמִימוּת
אִם שַׂמְתֶּם לֵב, בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, שְׁמוֹת הַיְּלָדִים מוֹשִׁיקוֹ וְאַהֲרָלֶ’ה מַמָּשׁ מַתְאִימִים לָאֹפִי שֶׁלָּהֶם. מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵם שְׁנֵי הָרוֹעִים הַקְּשׁוּרִים לִשְׁתֵּי הַסְּפִירוֹת שֶׁאָנוּ מוֹנִים בַּשָּׁבוּעוֹת הַלָּלוּ – סְפִירַת הַנֶּצַח וּסְפִירַת הַהוֹד. הַנֶּצַח הוּא הָרֶגֶשׁ שֶׁמֵּנִיעַ אוֹתִי לְהָעֵז, לִהְיוֹת ‘רֹאשׁ גָּדוֹל’, לִדְחֹף אֶת הָעִנְיָנִים. אִם קִבַּלְתִּי מְשִׂימָה לְבַצֵּעַ, וְהַמְּשִׂימָה הַזּוֹ נְכוֹנָה וַאֲמִתִּית – הִיא תְּבֻצַּע וְיהִי מָה. ה’ נָתָן וְיִתֵּן לִי כֹּחַ לְהַצְלִיחַ בָּהּ. מִנַּיִן לִי? כִּי יֵשׁ לִי בִּטָּחוֹן גָּמוּר בַּה’.
לְעֻמַּת זֹאת, מִי שֶׁחָדוּר בְּמִדַּת הַהוֹד יוֹדֵעַ אֵיךְ לֹא לִפֹּל וְלֹא לְהִתְיָאֵשׁ גַּם כַּאֲשֶׁר יֵשׁ קְשָׁיִים וְהָעֵסֶק לֹא עוֹבֵד כְּפִי שֶׁתִּכְנַנְתִּי מֵרֹאשׁ. גַּם אֶצְלוֹ הָרֶגֶשׁ בַּלֵּב הוּא בִּטָּחוֹן חָזָק בַּה’, אֶלָּא שֶׁזֶּהוּ בִּטָּחוֹן מִסּוּג אַחֵר. זֶהוּ בִּטָּחוֹן שֶׁמְּאַפְשֵׁר לִי לְהַמְשִׁיךְ וְלִדְבֹּק בְּמַטָּרָה. מִנַּיִן לִי הַכֹּחַ לִנְהֹג כָּךְ? כִּי יֵשׁ לִי תְּמִימוּת – אֱמוּנָה תְּמִימָה בַּה’. הֲרֵי ה’ חוֹשֵׁב שֶׁכָּךְ עָלַי לִפְעֹל, וּמִמֵּילָא הוּא יָכוֹל לִפְתֹּר אֶת כָּל הַבְּעָיוֹת שֶׁצָּצוּ. אָז לָמָּה שֶׁאֶעֱזֹב אֶת הַמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלִּי?
לַבִּטָּחוֹן הָרִאשׁוֹן קוֹרְאִים בַּחֲסִידוּת בִּטָּחוֹן פָּעִיל, וְהוּא שַׁיָּךְ לְאֵלּוּ שֶׁיּוֹצְאִים לַקְּרָב וּמְנַצְּחִים בּוֹ. לַבִּטָּחוֹן הַשֵּׁנִי קוֹרְאִים בַּחֲסִידוּת בִּטָּחוֹן סָבִיל, וְהוּא שַׁיָּךְ לְאֵלּוּ שֶׁיּוֹצְאִים לַקְּרָב וְלֹא מוּכָנִים לְהִכָּנַע בְּשׁוּם שָׁלָב, גַּם כַּאֲשֶׁר לְכֻלָּם נִרְאֶה כִּי הַמַּצָּב אָבוּד. “אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל!”.
שֶׁנִּזְכֶּה לְבִטְחוֹן פָּעִיל וְלִתְמִימוּת גְּמוּרָה בַּה’!
שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
רָזִי
