הוד שבגבורה – מתחייבים להתגבר

עד כאן צעדנו בגבורה. אך מה קורה כשבכל זאת אנו מרגישים קצת חלשים? האתגרים הפנימיים או החיצוניים נראים כה מאיימים, וכוחנו כה דל… מה לעשות? האם לוותר ולהרים ידים, להודות בחולשתנו ולהפסיק להתאמץ?

במקרים יוצאים מן הכלל, לאחר שיקול דעת נכון, צריך להודות בחולשתנו (או בטעותנו) ולוותר על המאבק. היכולת להודות קשורה לספירת ההוד, ולעתים נדרשת גבורה לא מעטה כדי להודות בחולשה: הוד שבגבורה.

אבל בדרך כלל התשובה הנכונה היא: לא לוותר! אם יש בפנינו אתגר ומשימה, הקדוש-ברוך-הוא נותן לנו את הכח לעמוד בה. יש אמנם פיתוי להתרפות, לברוח מאחריות וליפול מטה-מטה בחוסר אונים. אבל עלינו להאמין שה’ מעניק לנו כוחות מעבר לאלו הגלויים וידועים לנו, גבורה נסתרת המתגלה דוקא בעת קושי ומשבר. גם האמונה הזו קשורה לתכונת ההודאה של ספירת ההוד, שכן להודות פירושו להכיר באמת נעלמת שאינה גלויה לעין. כאשר אנו מודים בגבורה החבויה בתוכנו אף זהו שילוב של הוד שבגבורה. ליתר דיוק, ההודאה אינה נותרת רק כאמונה תמימה, אלא מתבטאת בתחושת מחויבות עמוקה – אנו מתחייבים (קודם כל, כלפי עצמנו) לפעול בגבורת נפש ולהגשים את מטרתנו בעזרת ה’.

בספירה הקודמת, נצח שבגבורה, דברנו על שליטה וניהול של הגבורה. הנצח הינו כוח ‘זכרי’ ופעיל באופיו, כוח מנצח; אך ההוד הוא ‘בת-הזוג’ של ספירת הנצח – כוח ‘נקבי’ וסביל יותר, היודע לוותר ולהתמסר. באופן פשוט, הדבר מתאים להודאה בחולשה, אבל כאן אנו למדים שבדרך כלל יש להזהר מנטיה של חולשה ולכן עלינו להפוך את החולשה עצמה ליתרון: ברגע שאנו מודים שלא הכל בשליטתנו, אנו נפתחים גם להודות בכך שיש בקרבנו כוחות נעלמים חיוביים שאינם ידועים לנו, ואנו מגלים שמעבר לגבורה המוכרת לנו טמונה גבורה עקשנית עוד יותר המגיעה מתוך התמסרות לה’, “כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”. 

תרגיל מעשי

חשבו איך אתם מתנהגים במצבים של קושי ומצוקה. האם אתם מוותרים ונכנעים, ונוטים לומר “אין לי כח”? אם כן, התחילו לחשוב חיובי: יש בי הרבה כח שאפילו איני יודע עליו; רק ה’ יודע כמה כח הוא נטע בי, ואני מתחייב – לעצמי וכלפי ה’ – לא לוותר ולגלות את הכוחות הללו.