הומאופתיה חסידית

ריפוי הנשוכים על ידי הסתכלות בנחש הנחשת "הוא מדרכי התורה שכל דרכיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא" – "בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקב"ה מרפא את המר במר, נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות לו נס". רפואת בשר ודם היא אלופתיה, רפואה קונבנציונלית על ידי תרופות הנוגדות את המחלה, ואילו רפואת הקב"ה היא הומאופתיה, רפואת דומה בדומה, ריפוי המחלה על ידי מציאת שרש הרפואה בתוכה.

בכללות, אלופתיה היא רפואת ההוה, בעוד ההומאופתיה היא רפואת העתיד, כאשר נוכל להתדמות ל"רופא כל בשר ומפליא לעשות" ולרפאות כמוהו, דומה בדומה. גם ברפואת חולאי הנפש, עבודת ההוה השוה לכל נפש, עבודת הבינונים, היא עבודת האתכפיא, המאבק הישיר כנגד הרע, ואילו האתהפכא – ריפוי הרע והפיכתו לטוב מיניה וביה – היא נחלת הצדיקים, החיים כבר בתודעת העתיד (בו יתברר כי "ועמך כֻלם צדיקים").

היחס בין ההומאופתיה האלקית לאלופתיה האנושית הוא בסוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו [הומאופתיה] והנגלֹת לנו ולבנינו [אלופתיה]". לכן, דווקא בנוגע לחולי הנפש היסודי והעמוק ביותר – מחלת הגאוה, המחלחלת עד לנסתרות שבנפש, המחלה היחידה הפוגמת באותיות י–ה שבשם (בגימטריא גאוה) – אי אפשר להסתפק ברפואה הקונבנציונלית והגלויה ויש להשתמש גם ברפואה הנסתרת. ואכן, דווקא בנוגע לריפוי הגאוה מופיעות בחז"ל שתי השיטות:

יש מי שפוסק שיש להרחיק מהגאוה עד הקצה האחרון, "לא מיניה ולא מקצתיה", במאבק עקש וחסר פשרות – "תועבת הוי' כל גבה לב". לעומתו, יש מי שפוסק שלתלמיד חכם מותר ואפילו נצרך "אחד משמונה בשמינית" של גאוה. המינון הקטן-המדולל הזה של גאוה – השבר הראשון (בצורה הזו) שבטל בששים – הוא בעצם תרופה הומאופתית שתכליתה לרפא את כללות חולי הגאוה.

בפשטות, תפקיד השמינית שבשמינית הוא שהתלמיד-חכם לא יהיה מרמס להדיוטות, ודבריו – כולל דברי תוכחה, במדת הצורך – יתקבלו על הצבור. כלומר, גאות התלמיד-חכם היא הדרך שלו להתמודד באופן של "פגע בו כיוצא בו" עם גאות ההמונים שעלולה לאטום אותם. בד בבד, התגברות סג חלקי הענוה הפנימית של התלמיד-חכם על החלק האחד של גאותו החיצונית מחלישה את כללות הגאוה בעולם.

בעומק יותר, התלמיד-חכם הוא מציאותי ורגיש לכך שאחרי כל עמלו לבטל את הגאוה (בדרך של אלופתיה, רפואת בשר ודם) עדיין נשארת שמינית-שבשמינית שאין בכחו להתמודד אתה – גם אחרי הבטול ברוב היא נשארת בתוכו כהעלם-הרע שבנפש, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא [בחטא הגאוה]". ההכרה בכך שבטול הגאוה המלא הוא בגדר "נמנע" עבורו פועלת בו שפלות ו'מפנה מקום' לגילוי הרפואה הנסית של הקב"ה, נמנע הנמנעות, שרק בכוחו לבטל את הגאוה. בכך משמשת אותה שמינית שבשמינית גופא כתרופה הומאופתית המביאה מזור אלקי למחלת הגאוה המוטבעת באנושות – מרפא נסי העתיד לבטל את המות מהעולם.