הזוג היהודי הראשון

בפרשת לך לך אנו מתוודעים לזוג היהודי הראשון בעולם: אברהם ושרה. איזה שיעור ביכולתם ללמד אותנו לגבי זוגיות לפי היהדות? ננסה לענות על שאלה זו מכיוון לא שגרתי – דרך התבוננות בשמותיהם.

גריעה, הוספה ודרישה

אברהם ושרה לא נקראו כך בלידתם, כידוע לנו. שמותיהם המקוריים היו אברם ושרי – שמות לא יהודיים הממחישים את מוצאם האנושי-כללי, בטרם הפיכתם ליהודים. לשמות אברהם ושרה הם זכו רק בגיל מופלג, כמתואר בסוף פרשתנו. אפשר לומר שהדבר חתם את תהליך ‘גיורם’.  

שינוי השמות מעניין מאד למתבונן באותיות התורה. ראשית כל, הערך הגימטרי של אברהם ועוד שרה זהה לחלוטין לזה של אברם ועוד שרי. כשמסתכלים על המכלול הזוגי שלהם, אם כן, נראה שדבר לא נוסף או נגרע בשינוי השמות, אלא התרחש רק ‘חילוף חומרים’ ביניהם. מה נחלף במה? בפשטות (וכך גם מסביר ספר הזוהר), האות י של שרי נחצתה לשתי ה, ואז ה אחת חזרה למקומה והפכה את שרי לשרה, וה-ה השניה הצטרפה לאברם והפכה אותו לאברהם.

מתיאור זה עולה, שמשרי נגרע משהו ולאברם נוסף משהו. במלים אחרות, שרי כללה כבר בתוכה את שרה והיה צריך להסיר משהו על מנת לגלותו, ואילו אברם היה לקוי ביחס לאברהם והיה טעון השלמה מסוימת כדי להפוך אליו.

רעיון זה מתקשר למדרש מופלא של חז”ל, הקובע כי “אברהם ושרה טומטומין היו”: הם נולדו ללא סימני זכרוּת או נקבוּת! חז”ל דורשים זאת מהפסוקים “הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם” (ישעיה נא, א-ב), הרומזים כי היה צורך ‘לחצוב’ או ‘לנקר’ באברהם ושרה כביכול בכדי לגלות את מינם. לכאורה כוונת המדרש היא שאצל שניהם היה צריך ‘לחצוב’ בגוף כדי לגלות את אברי ההולדה. אך אם אנו מחברים את המדרש להתבוננות בשמותם (גריעת האות ה משרי ומסירתה לאברם), ניתן להעלות את הרעיון הבא: ה’ גילף מתוך שרה את רחמה, ואילו לאברהם הוא דוקא הוסיף אבר.

נשיות מוּלדת, גבריות נרכשת

מה כל זה אומר לנו? ובכן, ניתן לראות בכל הציור שנוצר לנו כאן על התהוותם של אברהם ושרה שיעור לגבי האופנים השונים בהם מתפתחות הנשיות והגבריות היהודיות.

הנשיות, כך עולה, כבר נמצאת שם, אך בכיסוי: שרה מסתתרת בתוך שרי, הרחם שלה ישנו אך מוסתר. כל מה שצריך זה לתת לנשיות הכמוסה להתגלות, להשיל את השכבות החיצוניות שמכל מיני סיבות מסתירות אותה. הנשיות היא אם כן טבעית, לא נרכשת, וסודה הוא סוד ההתגלות.

הגבריות לעומת זאת אינה מולדת אלא טעונה בניה: יש לצרף אות לאברם כדי להגיע לאברהם, יש להוסיף לו אבר. הגבריות היא תכונה נרכשת, הדורשת התגברות, עבודה ומאמץ. היא לא דבר טבעי אלא יעד המושג דרך עמל. כדי להיות גבר יש להתגבר על מכשולים ולכבוש יעדים חדשים.

הדוגמא הפשוטה ביותר לרעיון זה מצויה בכך שהגבר היהודי צריך לעבור ברית מילה בטרם יכנס “בבריתו של אברהם אבינו”, בעוד על האשה אומרים חז”ל שהיא “כמאן דמהילא דמיא” (דומה למי שנולדה נימולה). הגבריות היהודית נרכשת; הנשיות – מולדת.

מקום נוסף בו ניתן למצוא השתקפות של רעיון זה הוא בברכות השחר. את ברכת הגבר “ברוך שלא עשני אשה” ניתן לפרש כאומרת שהגבר אינו נולד גבר אלא רק ‘לא אשה’, וכעת עליו לעמול על גבריותו (אותו הדבר תקף לגבי כולנו בקשר ל”שלא עשני גוי” ו”שלא עשני עבד”: אנו נולדים לא-גויים ולא-עבדים, אך על היות יהודים ובני חורין עלינו לעמול). לעומת זאת, מהנוסח הרווח לפיו האשה מברכת “שעשני כרצונו” משתמע שנשיותה כבר קיימת בתוכה, וכעת יש רק לגלות אותה.

חותם בולט, חותם שוקע

אם הולכים צעד נוסף עם הרעיון שהאות שנגרעה משרי נוספה לאברם, עולה תובנה נוספת: ככל שכל אחד משני הצדדים עובד, בדרכו, על פיתוח דמותו, הדבר מחזק את בן זוגו. בלשון הקבלה, ככל שהאשה היא יותר ‘חותם שוקע’ כן ביכולת האיש להיות יותר ‘חותם בולט’, ולהפך.

כך למשל, לעתים רבות גברים מרגישים כי נשותיהם אינן מספיק ‘נשיות’, שהן יותר מדי מנסות לשלוט ולקבוע, והדבר גורם להם להתמעט ולהחלש. אך לפי ההתבוננות שלנו מסקנתם צריכה להיות הפוכה: התנהגות האשה באה לאותת לגבר כי עליו לבנות את קומת הגבריות שלו, להיות יותר ‘חותם בולט’ ומשפיע. עליו לצאת מעצמו, לקחת אחריות ולהשקיע יותר בסביבתו. דבר זה עצמו יאפשר לאשה להרפות ולגלות בתוכה את הנשיוּת והרכוּת שהוא מייחל אליהן.

וכן מהכיוון השני: נשים רבות מתוסכלות מכך שבעליהן אינם ‘גבריים’ מספיק, וכתוצאה מנסות בעצמן למלא את החלל שהגברים שלהם מזניחים בעיניהן. אך לשיטתנו, מילוי החלל הזו הוא בעצמו שלא מאפשר לגבר לגלות את גבריותו. דוקא סיגול גישה של ‘חותם שוקע’ – התרככות, נתינת אמון, הרפיה משליטה וכדומה – יפנו לגבר מקום לצמוח ולהתפתח בו ויאפשרו לו לבנות את גבריותו.

בסופו של דבר, בכל אחד ואחת מאתנו יש חלק נקבי וחלק זכרי גם יחד, וממילא כולנו צריכים, במישורים שונים, הן את עבודת גילוי טבענו והן את עבודת בנייתה. אברהם ושרה, הזוג היהודי הראשון, הדגימו לנו את העבודה השייכת לכל מין בצורה פשוטה ו’בינרית’. תפקידנו הוא להמשיך את דרכם ולשכלל אותה.