ה’זולת ‘וה’אחר’: שילוב הימין והשמאל

מאמר זה הוא גרסה מורחבת של מאמר הדעה המופיע בעלון גל עיני #4

מורגל בפינו כי בשעת מלחמה נשכחות המחלוקות המפלגות אותנו, הלבבות מתאחדים מול האויב המשותף ואנו נזכרים כי “אנשים אחים אנחנו”. אך למעשה, עתות הלחימה המתרגשות עלינו כל כמה שנים פועלות בנו גם פעולה הפוכה: הן חושפות ומדגישות ביתר שאת את חילוקי הדעות שלנו. הדבר מתחיל בויכוח על עצם אופי הלחימה שיש לנקוט בה וממשיך לויכוחים עמוקים יותר על שאלת זכותנו על הארץ, ההבדלים בינינו לבין שכננו, אופיה של המדינה ועוד. הדבר הגיע לשיא כואב שבוע שעבר בקטטת רחוב בתל אביב בין מפגינים מהימין ומהשמאל.

נראה שהאויב המשותף אכן מצופף אותנו יחדיו, אבל אז מתברר עד כמה המרפקים שלנו דוקרים זה את זה.

בעקבות אירועי השעה ראוי להקדיש כמה מלים לשאלת המחלוקת העמוקה בעמנו בין הימין והשמאל. כל-כך בקלות אנו בוחרים אחד מצדדים אלו (או, בדרך כלל, יורשים את בחירת הורינו, שירשו אותה מהוריהם), שאנו שוכחים כי מחלוקת כה עמוקה לא יכולה להפתר בהכרעה פשוטה של צודק/טועה, אלא היא נטועה עמוק בתוך הזהות שלנו. גם אם צד אחד מרגיש שהוא יותר צודק מהצד השני, תהיה זו שגיאה מצדו לפטור את השני בלא-כלום: השני בא להציב לו מראה כדי לחשוף לו את הנקודה העוורת שלו.

אכן, המחלוקת בין הימין והשמאל לא נולדה אתמול. אפשר למצוא את שורשיה בהתפצלותו של עם ישראל לשתי ממלכות בתקופת התנ”ך – ממלכת הדרום וממלכת הצפון. ממלכת הדרום היתה נאמנה יותר לעבודת ה’ לפי התורה ולכן דומה לפלג הימני-דתי בעם העומד על היותנו “עם לבדד ישכון”;  ואילו ממלכת הצפון נהתה אחר תרבות העמים ועבדה את אליליה, וככזו דומה לפלג השמאלני-חילוני המבקש להיות “עם ככל העמים”. אכן, אף שמות הממלכות תואמות את החלוקה העכשווית לימין ושמאל: ממלכת הדרום כונתה “יהודה” וממלכת הצפון כונתה “ישראל”, בדיוק כמו אפיון הזהויות ה’יהודית’ לעומת ה’ישראלית’ של שני הפלגים הנוכחיים (מעניין לציין שלפי הקבלה, כמו בכלל בעולם העתיק, המפות מיושרות לצד מזרח ולא צפון, ואם כן הדרום ממוקם בצד ימין והצפון בצד שמאל).

הימין והשמאל של היום הם איפוא ‘גלגול’ של מחלוקת עתיקה ועמוקה בהרבה בעמנו, וכנראה תיקונם השלם הוא חלק מהחזון המשיחי שלנו: “ימין ושמאל תפרֹצי [ואולי גם, ‘תצרפי’] ואת ה’ תעריצי”.

האחר והזולת

כל זה מוביל אותי לנקודה העיקרית שברצוני להעביר כאן. חבר נבון אמר לי פעם רעיון יפה, המלווה אותי מאז ודומני שיכול לעזור באיחוי הקרע בין הימין והשמאל. לכל אחד משני הציבורים הללו, אמר חברי, יש אחר כלפיו הוא חש ניכור והתנגדות, וזולת אליו הוא מושיט יד בבקשה לקשר. האחר הוא בבחינת ‘הוא’ חסר פנים, והזולת הוא בבחינת ‘אתה’ שאת פניו מבקשים. מדובר כמובן בהכללה גסה, אך נסו בכל זאת לזרום אתה, זה משתלם.

עבור הימין הדתי, הלאומי יותר בחשיבתו, האחר הוא הגוי, ובפרט הערבי, העם האויב בו עלינו להלחם, ועמו אסור לנו לכרות בריתות מתעתעות של שלום שקר; והזולת הוא היהודי השונה, החילוני-שמאלני, הרחוק מיהדותו אבל עודנו אח, ובשל אהבת ישראל יש להאמין בו ולקוות לאחווה גלויה עמו. מתוך רצון זה לקשר עם הזולת השמאלני נובעות יוזמות צווי הפיוס ואהלי ההידברות למיניהם, הנפוצות בקרב הציבור הדתי ימני.

עבור השמאל החילוני, האוניברסלי יותר בחשיבתו, המצב הפוך בדיוק: הזולת הוא הגוי, ובפרט הערבי, הגוי שכבשנו ושעלינו להכיר בנקודת מבטו ובזכויותיו, לפגוש אותו במפגשי יהודים-ערבים ולהתגבר על הדעות הקדומות לגביו; והאחר הוא היהודי השונה, הימני והדתי, ובפרט המתנחל, המחבל לדעתו בתהליך השלום, משמר ומחריף את הכיבוש והסכסוך ועמו אין שום טעם לקיים דיאלוג.

החלוקה כאמור פשטנית וסטריאוטיפית, יש לה יוצאים רבים מהכלל והיא מתעלמת מכל מקרי הבינים (של ימין חילוני ושמאל דתי לגווניהם, למשל). אך בגבולות ההכללות היא עמוקה בעיני. בימים האחרונים שמתי לב גם להשלכה מעניינת שלה: לכל צד חורה לשמוע אמירות שליליות בוטות על ה’זולת’ שלו, אך קל לו יחסית לשמוע ולבטא אמירות קשות על ה’אחר’ שלו. האוזן הימנית-דתית אינה נחרדת למשמע אמירות קשות על ערבים, אך כן נרתעת מזלזול או הכפשה של היהודי החילוני; מהכיוון השני, הציבור השמאלני-חילוני אינו בוחל באמירות קשות ובוטות על המתנחלים למשל, אך נחרד למשמע דיבור גזעני, ולו מרומז, על ערבים.

עוד נקודה להתבוננות כאן היא השאלה מי קודם למי מבין האחרים/הזולתים. בפשטות, בתנועה מהפנים החוצה קודם המעגל הלאומי למעגל האוניברסלי, ואם כן ההתייחסות לבן עמך כזולת אמורה לקדום להתייחסות לעם אחר כזולת, כפי שבן משפחה קודם לאדם זר. יוצא מכך שהימין מחובר יותר למעגל הראשון ושגיאתו שהוא מסתפק בו, והשמאל מחובר יותר למעגל השני ושגיאתו שהוא מדלג אליו מעל הראשון.

עכשיו, מעבר ליופי שבהגדרה זו, טמון בה גם קצה חוט לחיבור שתי תמונות העולם הללו והציבורים האוחזים בהן. כל אחת מהתמונות מאתגרת את הקבוצה השניה להפוך את האחר שלה לזולת: השמאלני קורא לימני לראות את פני הערבי, להוסיף אופק אוניברסלי לחזון הלאומי שלו; והימני קורא לשמאלני לראות את פניו שלו (בכך שמבקש הוא את פני השמאלני), להכיר במעגל הלאום כחלק מעולמו. אם כל אחד מאתנו יקדיש ולו מספר דקות להבנת נקודת מבטה של הקבוצה המנוגדת לו וללימוד זכות עליה, אני מאמין שנתקרב בצעד נוסף אל עבר שלום בינינו, ומתוכו לשלום עם בני העמים האחרים.

נספח שהוא עיקר: כולם זולת

בולט בהעדרו ממשוואה זו הוא המגזר החרדי. מי הם הזולת והאחר שלו? בהתחלה חשבתי לעצמי שהחרדים פשוט אינם חלק מהמחלוקת הזו, או לחילופין שהם בצד הימני שלה, ולכן לא הזכרתי אותם. אך אז הגיב לדברים הנ”ל מורי ורבי הרב יצחק גינזבורג, וכהרגלו השלים את החסר בצורה יפהפיה, ועל הדרך גם הקפיץ את כל הרעיון במדרגה. דבריו ממשיכים את הלך החשיבה הכוללני דלעיל, אך בצירוף אותן הסתייגויות מתבקשות הם עמוקים ומדויקים.

“חסר”, כותב הרב גינזבורג, “האחר והזולת של העולם החרדי”. על מנת להוסיפו למשוואה מבחין הרב בין “חרדי מנותק” ל”חרדי אמיתי”: “עבור החרדי המנותק כולם, חוץ מהחוג אליו הוא משתייך, הינם אחר. אין זולת“. החרדי המסתגר ספון בתוך קהילתו. חברי קהילתו הינם בהחלט ‘זולת’ עבורו, והוא מרבה במעשי חסד מרשימים כלפיהם; אך זולתם אין לו זולת, אלא כל בני הקבוצות האחרות הינם ‘אחרים’. הללו כוללים הן את אומות העולם הרחוקים, והן את היהודים השונים ממנו – הדתי-לאומי והחילוני גם יחד.

בניגוד לחרדי המנותק, ממשיך הרב, ישנו “החרדי האמיתי, ובפרט החסיד”. כאן יש להסביר שזהו בעצם החרדי במיטבו – ואף יותר מכך, היהודי במיטבו – שהרב גינזבורג (ואני) הכי היינו רוצים לראות. אין זה משנה אם באמת יש ציבור שלם כזה או שמדובר בבודדים. זהו טיפוס אידיאלי שיש לשאוף אליו.

ובכן, לחרדי-חסידי אמיתי זה, כותב הרב, “אין אחר חוץ מעצם ה’סטרא אחרא’, הרע שבעולם“. כל מושג ה’אחר’, אפשר לומר, משתלשל מהמושג הקבלי “סטרא אחרא” (הצד האחר), המתייחס לעולם הרוע והקליפות. לראות אדם כלשהו כ’אחר’ פירושו בעצם להשליכו אל הצד האחר של הרוע המוחלט חסר הפנים. אך עובד ה’ האמיתי לא יראה באף אדם, כולל רשעים גמורים, ‘אחרים’. האחר הוא רק הרוע עצמו, ואילו הם בני אדם, שלכל היותר נשבו בידי הרוע הזה ויש להתפלל ולהשתדל שייחלצו ממנו (עד המקרים בהם אין ברירה אלא להלחם בהם, שאז יש להתייחס אליהם כאל חלק מהרוע עצמו כביכול). עובד ה’ החסידי, מסביר הרב, “מתייחס לכולם כזולת, ברמות שונות – לגוי מתוך כבוד הבריות וליהודי החילוני מתוך אהבת ישראל”. מבחינתו עם כולם צריך לבקש קשר של אמת, של נתינה וקבלה גם יחד, בהתאם לפערים וסדרי הקדימה בין המעגלים הנ”ל, היהודי והאוניברסלי.

מדברים אלו יוצא, כי ביחס לשני הציבורים הגדולים שתיארנו בהתחלה, הדרך השלישית מסוגלת להיות הגרועה ביותר או הטובה ביותר: היא יכולה לשלב בין הרע שבשני הציבורים, לקחת מכל אחד את שלילת האחר שלו; והיא יכולה לברר את הטוב משניהם – לקחת מכל אחד מהם את ראיית הזולת החיובית שלו.

דרך אחרונה זו למעשה מתעלה מעל החלוקה בעמנו לציבורים והשקפות ומשלבת ביניהם. על כולנו לשאוף אליה.