החיים הטובים

כאשר נודע ליעקב אבינו ש”עוד יוסף חי” הוא עצמו קם לתחייה, “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם”. לאחר המפגש עם יוסף, הוא כבר מוכן למות, “אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי”, אך באמת דווקא עכשיו מתחילים החיים הטובים. עד עתה “מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי”, אבל עכשיו “וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה” – טוב (=17) שנים בנחת ובשלוה, בניו התאחדו, “מטתו שלמה” ובנו האהוב לצדו. המספר 17 חוזר גם במניין המלים בפסוק, ומזכיר גם את פתיחת פרשת וישב, “יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה”, מעין גזירה-שוה בין טוב השנים הטובות של יוסף עד שנמכר וטוב השנים הטובות של יעקב בסוף ימיו (ובסך הכל, טוב טוב = ויחי, כדברי בעל-הטורים כאן).

שמח במקום שלך

אך האמנם הכל כל כך טוב? האם ניתן לשבת בנחת ובשלוה מחוץ לארץ ישראל, “ארץ החיים”? הרי יעקב חשש תחילה מהירידה למצרים, “ערות הארץ”, ביודעו שזו התגשמות הגזרה “גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה”, עד שה’ הבטיחו “אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה… אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה”. גם לאחר ההבטחה, “לא ירד להשתקע אלא לגור שם” (הגדה של פסח) – יעקב טורח להדגיש שאין זה מקומנו האמיתי, “וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם”, ואינו מוכן שגופו יישאר לאחר מותו רגע אחד מיותר במצרים.

ובכל זאת, בהיותו במצרים יעקב אכן חי טוב! לאחר שהגיע לאן שהגיע, והוא יודע שהימצאותו שם היא ברצון ה’ ובהשגחתו (כמה סיבובים נעשו כדי להביאו שמה!) – אין צורך להיות עצוב. לצער של הגלות והשעבוד ידאג הקב”ה, ואולי ימיר ויפחית את הקושי בדרכים שונות (כפי שאכן עשה) – אבל היהודי הנמצא כעת בארץ נכר, בכל מקום שהוא, זו שליחותו ואל לו להעצב. הרי “אין השכינה שורה מתוך עצבות”, ולכן הסתלקה רוח-הקודש מיעקב בכל שנות הניתוק מיוסף, ואם כעת זיכה אותו הקב”ה להגיע אל המנוחה (ולא אל הנחלה…) עליו להודות ולשמוח בכך.

זרעו בחיים

יעקב “מחזיק ראש” בשני הקצוות: מצד אחד הוא גֵר בארץ לא לו, ואינו שוכח את ארצו האחת והיחידה. אך מצד שני הוא ‘נכנס’ לגמרי לתוך מקומו הנוכחי ומקים שם מעין ממלכה יהודית, “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד” – חיים וקיימים בארץ גושן (בפסוק זה 11 מלים, וכולו עולה בגימטריא 11 פעמים עוד יוסף חי). ההתרבות המופלגת של בית יעקב במצרים, המתחילה כאן ומגיעה לשיאה בפרשת שמות, היא אכן משמחת מאוד – הרי כל עניינו של יעקב הוא לייסד את העם (לאחר אברהם ויצחק שהיו עדיין יחידים), והנה העם הזה, בגזרת ה’, מתפתח דווקא בתוך המיצר של מצרים.

הפסוק “וַיְחִי יַעֲקֹב” כתוב מיד לאחר הפסוק “וישב ישראל.. ויפרו וירבו מאד”, כי חיי יעקב האמתיים מתבטאים בזרעו, עד שחז”ל אומרים “יעקב אבינו לא מת… מה זרעו בחיים אף הוא בחיים” – חיי זרעו הם-הם חייו, כשם ששמו ישראל הוא גם שם העם (“וישב ישראל”). יתירה מזו, כפי שכותב רש”י, פרשת ויחי היא היחידה בתורה שאין לפניה כל הפסק (אלא רצף פסוקים בספר התורה), להדגיש שחיותו של יעקב נעוצה בזרעו. לפי זה אפשר אף להחשיב את פרשות ויגש-ויחי כפרשה אחת, ובכך להסביר את דברי הזוהר שיש בתורה גן פרשות, בעוד שבמניין המקובל יש דן פרשות.

ניצוצות מוסיפים חיים

מדוע באמת נגזר שצמיחת העם תהיה דווקא במצרים? האר”י הקדוש מסביר שבארץ מצרים היו פזורים “ניצוצות קדושים” שנפלו ממקורם ונשבו בידי “הקליפות”. את מלאכת קיבוץ הניצוצות, בירורם והחזרתם לתחום הקדושה, החל יוסף הצדיק. בגשמיות הוא אוסף את כל התבואה, ובהמשך את כל הכסף, וברוחניות הוא מלקט את כל הניצוצות.

המלאכה הזו ממשיכה על-ידי יעקב אבינו. אמנם יעקב נמצא עם בניו ב”תחום המושב” בארץ גושן, אבל עצם הימצאותו שם מהווה מוקד רוחני, מגנט רב עוצמה שאליו נשאבים כל הניצוצות. ליתר דיוק, בני יעקב באים במגע עם המציאות – איש-איש בכשרונו המיוחד לו, ככתוב בברכותיהם – ואת תוצאות המפגש שלהם עם “רשות הרבים” הם מביאים לרשות היחיד של אביהם. כשהניצוצות מגיעים אל יעקב, עמוד התורה, תורת אמת (“תתן אמת ליעקב”) – נשלם הבירור, וכך יעקב עצמו זוכה לתוספת חיות שלא היה מקבל במקום אחר, “ויחי יעקב”!

הדברים נכונים לכל אחד ואחת מאתנו. בכל מקום אליו הגעת (או התגלגלת), ממתין לך איזה מפגש, משהו מצפה שתתקן אותו (אפילו שלא במודע) והוא יעשיר אותך בעוד חיים טובים.

—

לפי ‘שעשועים יום יום’ לפרשה – לרכישת סט הספרים – http://goo.gl/9s2N4z