החיים כהילולה

בספר הזֹהר מתואר יום הסתלקותו של רשב”י כ”יום הילולא”. הילולא היא משתה שמחה, ובפרט חגיגת נישואין. לפי הזהר כשהנשמה עולה לשמים היא ‘מתחתנת’ עם אהובה, הקדוש-ברוך-הוא, ומתקיים בה הפסוק “אני לדודי [אהובי] ועלי תשוקתו”. לפי פירוש זה, ההילולא מתרחשת למעלה, בעולם הבא.

אך יתכן גם הסבר נוסף להשוואת הסתלקות רשב”י להילולא. מאמרי חסידות מביאים שוב ושוב בהקשר הזה את דברי הגמרא כי העולם הזה דומה להילולא: “עלמא דאזלינן מיניה – לבי הילולא דמי [העולם שאנו הולכים ממנו – למשתה שמחות הוא דומה]”. חז”ל אומרים כאן שהעולם הזה, החולף, הוא כמו משתה גדול אחד, אך בסופו של דבר אנו עוזבים אותו ועוברים לעולם האמת.

לכאורה, הסיבה שמאמרי החסידות מצטטים אימרה זו, היא פשוט כדי להביא ראיה מכתבי חז”ל לכך שהמלה “הילולא” פירושה משתה שמחה. אך הניגודיות החריפה בין אימרה זו לבין הזוהר אומרת דרשני. מדוע מקשרת החסידות בין אמירת הזוהר כי הסתלקות מן העולם פירושה שמחה בשמים, לבין דברי הגמרא כי השמחה היא בארץ?

ובכן, אם נדייק בלשון האימרה “עלמא דאזלינן מיניה לבי הילולא דמיה”, נראה כי היא רומזת שהעולם הזה נהיה דומה לבית משתה דוקא כאשר עוזבים אותו. סתם כך, העולם הזה אינו נראה כהילולא כלל – זהו עולם קשה, מלא מאמץ, סבל ומכאובים; אך בזמן שעוזבים אותו, או-אז מסתבר ו’מאיר’ שהוא דומה להילולא. פירוש זה מחבר בין שתי האמירות: העולם הזה מתגלה כהילולא כאשר הנשמה עולה ומתחתנת עם ה’ בעולם הבא.

שלושה פירושים

מה פירוש הרעיון כי ברגע ההסתלקות מן העולם, מבינים פתאום, במבט לאחור, שהוא הילולא? התבוננות בביטוי “אזלינן מיניה” מניבה שלושה פירושים שונים ומשלימים אליו, המצטרפים לתשובה על שאלה זו.

א. הליכת הנשמה

דרך אחת לפרש את הביטוי “עלמא דאזלינן מיניה”, העולם שהולכים ממנו, היא שמכחו ומחמתו של העולם הזה אנו נהיים בבחינת מהלכים – נעים ומתקדמים כל הזמן.

טרם רדת הנשמה לעולם הקשר בינה לבין ה’ הינו טבעי, נינוח, ללא עוררין, כתענוג העובר ברחם. אבל לאחר שיורדת הנשמה לתוך העולם הזה, נולדים בה התשוקה והמאמץ לחתור להיפגש מחדש עם מקורה האלוקי. רק כעת, על רקע ההווה המשמִים, מבינה הנשמה כמה היא חפצה במקורה, ומבקשת למצוא את דרכה חזרה אליו. לכן בעוד המלאכים נקראים “עומדים”, בני האדם נקראים לעומתם “מהלכים”.

כששבים ומסתכלים כך על העולם, רואים אותו כזירה של נשמות המשתוקקות ונופלות, ושוב מתעודדות וקמות, וכוחן רב להן לגבור על רפיון היאוש. בדרך כלל הריגשה הזאת סמויה מאד מן העין, אבל ביום בו חשה הנשמה כי קרובה תקוותה לבוא, יום ההסתלקות, אזי פתאום צצה ומתנוצצת כל ההתרגשותה הסמויה הזו, ופתאום נראה העולם כלו כ”בֵי הילולא” רוגש סוער ושמח.

ב. נזילות הנשמה

עוד ראוי לדרוש: “דאזלינן” – לשון נזילות; “מיניה” – מכחו ומחמתו של העולם הזה נעשית הנשמה נזילה ורכה.

טרם שירדה לעולם היתה הנשמה ‘קשוחה’ ו’חד משמעית’ – כיאות לעולם האמת. מנקודת מבט זו העולם הזה אינו אלא “עלמא דשיקרא”, עולם השקר. אבל כניסתה של הנשמה לכאן לימדה אותה להתחשב במציאות, להודות כי יש אמתות אחרות מעבר לה. עם כל שלמותה ואין-סופיותה של הנשמה הטהורה, יש מה שמעבר לאופקיה, וראוי לה להתיחס בענווה לגוף ולחומר הסופיים, באשר אינה יודעת לשער מתוכה את טיב זיקתם לאלקות. במלים אחרות, העולם הזה עושה אותנו נזילים, ודבר זה מאיר ביתר שאת בסיכום החיים, כאשר מגיע הזמן לצאת, והנה רואה הנשמה כי השתנתה והתפתחה, וכעת יוצאת היא ברכוש גדול.

נאמר זאת בסגנון אחר: טרם שירדה הנשמה לעולם הריהי כמים פשוטים וזכים; אבל כאשר הגשם בא ופוקד את הארץ, מחלחלים המים במעבה האדמה, חודרים לתוך גידיה, וכאן דוקא, עם התערבבותם והתעכרותם, הופכים הם למים חיים, מים המצמיחים כל מיני תענוג. המפגש עם השונה, הזקוק לך, דולה ממך זיקות שהיו בסתר התעלומה, ועושה אותך “טופח על מנת להטפיח” (כלומר, דבר לח שאף מוסיף לחלוחית בדברים אחרים): פרה ורבה עד אין סוף.

יום בו הולכת נשמה כללית כזו של רבי שמעון בר יוחאי אל דודה, מעורר בכל הנשמות את תנועתן ונזילותן, ואת תענוג חיותן, וכולן משתתפות בהילולא זאת.

ג. מזל הנשמה

ההסבר השלישי הוא ש”אזלינן” הוא מלשון מזל, אחד מכינוייה של שורש הנשמה. הנשמה כביכול נוזלת ממזלה, וגם לאחר רדתה לעולם הוא מזיל ומטפטף לתוכה טיפות השראה והכוונה.

לפי הסבר זה, “עלמא דאזלינן מיניה” פירוש כי דוקא על ידי ירידתה של הנשמה לעולם הזה מתגלה לה מזלה העליון. הביאה לעולם הזה ‘מאלצת’ ומעוררת את הנשמה לחשוף את הבחירות וההעדפות שלה הייחודיות שלה. טרם ירידתה לעולם היתה הנשמה בבחינת אין סוף נטול מחסומים – היא היתה חופשיה להיות הכל ולעשות הכל. כעת, בהידרשה לצמצם עצמה לגוף, לחוקי הטבע ולאילוצי העולם הזה, אין לה ברירה אלא לגלות את מה שבאמת מייחד אותה – את ה’דוקא’ שלה. ‘דוקא’ חושף את צורת הקיום המסויימת, מתוך אין ספור צורות אחרות, בה עתידה היא להתמודד ולהתעצב ולחשוף את מעלותיה.

עולמות, נשמות, אלוקות

שלושה פירושים אלו מקבילים בדיוק לשלישיית המושגים היסודית ביותר של הבעל-שם-טוב, עולמות–נשמות–אלוקות. הם מבטאים כביכול את שלושה רבדים אלו כפי שהן מתגלים בתוך הרובד האמצעי, הנשמות, וזאת בזכות ירידת הנשמות מהאלוקות שמעליהן, אל העולמות שמתחתיהן, ובפרט העולם הזה הגשמי:

הפיכת הנשמה מעומדת למהלכת מבטאת את העולמות שבנשמות: בהליכתה מגלה הנשמה את כוחה הפעיל והמעשי, העולם שבה, וכן מתחילה לעלות מעולם לעולם.

הפיכת הנשמה מ’מוצקה’ ל’נוזלית’ מבטאת את הנשמות שבנשמות: היא נובעת ממפגש כל נשמה עם נשמות אחרות בעלות רצונות אחרים, והכורח להסתדר מולן ולהתכלל עמן.

גילוי המזל העליון של הנשמה הוא בבחינת האלוקות שבנשמות: שורש הנשמה הוא בבחינת הניצוץ האלוקי שבאדם, נקודת הזיקה הייחודית של כל נשמה עם בוראה.

מבוסס על ההקדמה למאמר “נשמת רשב”י”, מתוך צמד הספרים וכמטמונים אחפשנה