החכם התם

איפה נפגשים חסיד ברסלב וחסיד חב”ד? מי שקצת מכיר, יודע שבדרך כלל החבדני’ק והברסלב’ר הם טיפוסים שונים מאד, ובכלל לא פשוט לשדך ביניהם. כך למשל, יסוד עיקרי בחסידות חב“ד, החל ממיסדה אדמו”ר הזקן, הוא להפעיל את הראש והשכל – חכמה, בינה ודעת – בהתבוננות ארוכה ועמוקה ומפורטת. ואילו רבי נחמן מברסלב מזהיר מאד: “כי באמת צריכין דייקא לסלק את המוח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה’ בפשיטות”[1], “עיקר התכלית והשלמות הוא רק לעבוד השם בתמימות גמור, בלי שום חכמות”[2].

בסיפורי המעשיות שלו, הוסיף רבי נחמן וסיפר “מעשה בחכם ותם” שבו הוא מעלה על נס את דמות התם, אותו שיש לו “שכל פשוט ונמוך”, הוא מתנהג בפשטות ומאד שמח בחלקו. ולעומתו, החכם חוקר ולומד כל דבר, והוא טיפוס סר וזעף. סופו של החכם שם הוא רע ומר, ואילו התם מתמנה למושל המדינה וכולם אוהבים אותו!

לכאורה נראה שיש סתירה בין הדרכתו של רבי נחמן לדרכו של אדמו”ר הזקן. אך במבט מעמיק מתברר שהדרכים יכולות להפגש (כמו ששני הצדיקים הללו חיו באותו הזמן, ואף נפגשו בפועל).

החכם והתם בליל הסדר

האמת היא שגם בחסידות חב”ד מי שנמצא בפיסגה הוא התם. הדבר בולט במיוחד בתורתו של הרבי הרש”ב (רבי שלום דובער) מליובאוויטש, שלאחרונה ציינו את יום הולדתו (בתאריך כ’ חשון). הרש”ב היה ‘משכיל’ נפלא בחסידות, ומבחינה מסוימת הוא הביא את תורת חסידות חב”ד לשיאה, במאמרי החסידות הכי מסודרים ועמוקים, עד שהוא מכונה “הרמב”ם של החסידות”. והנה, בנו של הרש”ב – הלא הוא הרבי הריי”צ (רבי יוסף יצחק) – מספר שבליל הסדר, כאשר היו מגיעים לארבעת הבנים בהגדה, היה הרש”ב “יורד חזק” על הבן החכם, בבקורת נוקבת, ולעומתו משבח מאוד את הבן התם (הריי”צ מוסיף לספר שהוא עצמו, בתור ילד, היה ממש מפחד לשבת ליד אביו, כי חשש שדברי הבקורת על הבן החכם מכוונים אליו…). כמובן, הרש”ב מסכים לפירוש המקובל שבארבעת הבנים הבן החכם עומד בניגוד לרשע, וממילא הוא הצדיק. אבל כ”הוראת שעה” הרש”ב ראה צורך להפוך את הקערה (קערת הסדר), ולתת משקל ל’ווארט’ החסידי שהחכם הוא היפוכו של התם, התם הוא הצדיק והחכם הוא עוד סוג של רשע… זאת כדי להדגיש את הסכנה שנשקפת מאנשי ההשכלה שרצו ממש לעקור את היהדות.

גם במאמרי החסידות שלו, מסביר הרש”ב בעמקות גדולה את מעלתה של מדת התמימות שאין למעלה ממנה. הוא היה אומר שככל שהדורות מתקרבים לגאולה צריכים במיוחד לאחוז במדת התמימות, ורק בעזרתה ניתן להתגבר על כל המשברים. ואכן, אחת הפעולות החשובות ביותר של הרש”ב היתה הקמת ישיבה שקרא לה בשם “תומכי תמימים” – ותלמידי הישיבה מכונים “תמימים” – כי מי שנכנס לישיבה ללמוד תורה חייב להצמיד אל התורה את מדת התמימות (והרי התורה עצמה נקראת תמימה, “תורת ה’ תמימה”[3]).

תם ולא טיפש

כשם שחסידות חב”ד החריפה מכירה במעלת התמימות, כך רבי נחמן מכיר במעלת החכמה (והוא עצמו היה חכם מופלא). אמנם ב”מעשה בחכם ותם” התם הוא בעל שכל “פשוט ונמוך” – כדי להדגיש שגם ללא כשרונות מבריקים עדיפה חכמת התם הפשוטה על חכמת החכם העקומה – אבל ודאי שמי שניחן בחריפות שכלית לא צריך לעשות מעצמו טיפש. תם כן, אך לא מטומטם, וצריך לדעת היטב להבחין בין השניים.

כדי להבין מיהו התם המשובח, נראה מיהו החכם שיוצאים כאן נגדו. לא נשכח שבתנ”ך החכם הוא תואר מאד חיובי, ותכונת החכמה יקרה מאין כמוה (כמו שניכר במיוחד בספר משלי) – אלא שכאן אנו מדברים על חכם מסוג אחר, חכם מודרני, “חוכמולוג” שחכמתו הופכת לו לרועץ, “לפום חורפא שבשתא [לפי החריפות כך השיבוש]”[4], כי במקום שכל ישר יש לו שכל עקום. זהו החכם ב”מעשה בחכם ותם”, והוא הוא החכם שהרש”ב “קוטל אותו” בליל הסדר. ב”מעשה בחכם ותם”, החכם מטיל ספק בכל, עד שגם כאשר המלך שולח לקרוא לו הוא מטיל ספק בעצם קיומו של המלך – והנמשל ברור, מדען משכיל שמתעקש לטעון שאין דין ואין דיין.

לעומת החכם המתחכם, התם אינו טיפש. אי אפשר לחשוד ברש”ב שהוא רצה לחנך בישיבתו “תמימים” טפשים. הוא עצמו היה חכם מאד, וכדי להבין את מאמרי החסידות שלו נדרש מאמץ שכלי לא קטן, ואימרה חב”דית חריפה בשם הבעל-שם-טוב אומרת שהמצוה הראשונה היא להיות חכם ולהיות טיפש זו עבירה דאורייתא… אבל התמים סולד מהתחכמויותיו של החכם. יש לו שכל ישר ופשוט, אינטואיציה בריאה שקולעת אל המטרה, גם אם ידיעותיו אינם כה מרובות ואין לו חריפות שכלית (כי זו מתנה שלא כל אחד זוכה לה). חכמתו של התם צומחת על הקרקע של האמונה, והתמימות יקרה בעיניו יותר מכל חכמתו. “תמימים” כאלה רצה הרש”ב – תמימים שאינם טפשים כלל, אבל חכמתם אינה פוגמת בתמימותם, ובזה הם שוים במידה מסוימת לתם בסיפורו של רבי נחמן. בתמצית, המעלה הגדולה היא להיות חכם שהוא תם.

לא נהיה תמימים… יש הבדל בין דרכו של אדמו”ר הזקן לדרכו של רבי נחמן, אבל שניהם תמימי דעים שהתמימות בראש. הרי כך מצוה התורה במפורש “תמים תהיה עם הוי’ אלהיך”[5], ובפרשתנו זהו התואר הראשון והחשוב שזוכה לו יעקב אבינו “ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים”. ובכך מצטרף יעקב לשתי דמויות קודמות בספר בראשית, נח ואברהם (על נח נאמר “נח איש צדיק תמים“[6], ולאברהם אבינו נאמר “התהלך לפני והיה תמים“[7]).

תמימות טבעית או נרכשת

התמימות הכי נעלה היא זו שנמצאת אצל האדם באופן טבעי לגמרי. התמים הטבעי אינו מודע לכך שהוא תמים, כך הוא וזהו – תמים בשיא התמימות – ואין כל צורך להסביר לו מהי תמימות. כולנו היינו ילדים קטנים ותמימים, אך יש כאלה שזוכים להמשיך את התמימות הזו ברצף אל תוך חייהם הבוגרים, וגם כשהם מתוודעים אל העולם הגדול וקונים הרבה חכמה ודעת, בכל זאת אינם מאבדים את תום הילדות.

תמימות טבעית כזו היתה לשרה אמנו. במות שרה נאמר “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים”[8] – ומפרשים חז”ל “בת עשרים כבת שבע ליופי”[9]. אך במבט ראשון הכוונה לא ברורה, שהרי היופי של אשה בת עשרים בולט יותר מיופיה של ילדה בת שבע! אלא שיופיה של בת השבע הוא יופי טבעי ותמים של ילדה שאינה מודעת ליופי שלה (אם לא קלקלו אותה יותר מדי). השבח של שרה, אם כן, אינו רק בעצם היופי שלה, אלא שכל ימיה היא שמרה על יופי תמים, וגם כשהיא מביטה בראי היא אינה ‘מתפעלת’ מיופיה (ואינה שואלת את הראי אם יש עוד אחת יפה כמותה).

אבל בדרך כלל ככל שאדם מודע לעצמו – פרי המודעות העצמית מאז האכילה מעץ הדעת[10] – כך הוא מאבד את תמימותו הראשונית והטבעית. “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”[11], וכעת המשימה שלנו היא לעבוד על מדת התמימות, לרכוש אותה ולהטמיע אותה בתוכנו.

הערת המערכת

החכם והתם בסיפור של רבי נחמן הם שני הפכים, אבל הכותרת של המאמר “החכם התם” מדברת על החכם החיובי, שהוא עצמו גם תם.

כתמונה למאמר בחרנו תמונה של שתי דמויות אהובות, שניהם חכמים ושניהם תמים. האחד מזוהה יותר עם הדרך של חב”ד והשני עם דרך ברסלב – והנה הם יחדיו. אגב, התמונה צולמה בהתוועדות הנהדרת בי”ט בכסלו לפני שנה – וזו הזדמנות טובה להזכיר לכולם לשמור את התאריך י”ט בכסלו (21 בנובמבר), יום חמישי בערב בבנייני-האומה בירושלים. פשוט אסור להחמיץ.