היהודי המהלך

בואו נדבר על עסקים, ביזנ’ס… בשנים עשר חודשי השנה אנו עורכים היכרות עם שנים-עשר השבטים, ‘טיפוסים’ שונים בתוך עם ישראל. בניסן הכרנו את שבט יהודה המלכותי, באייר את יששכר העוסק בתורה בהתמדה. ועכשיו בחודש סיון מגיע תורו של זבולון, והוא – מה לעשות – מאוד מתעניין בעסקים. לא סתם עסקים, אלא עסקים חובקי עולם, “זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן”, סוחר המסתובב סחור-סחור בעולם.

הסוחר והרב

אם נראה לכם שזבולון מתעניין רק בעסקים וכסף, טעיתם בגדול. כך מברך משה רבינו את זבולון לפני מותו, “שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ” – מדוע יששכר נמצא עם זבולון, ממש באותו פסוק? מתברר שחברו הטוב ביותר של זבולון הוא יששכר, אחיו הגדול ממנו, ובין שניהם יש שותפות עסקית של ממש, כמו שמפרש רש”י: “זבולון ויששכר עשו שותפות. זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא [סחורה] בספינות ומשתכר [מרוויח] ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר [למרות שיששכר גדול מזבולון], שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ – הצלח בצאתך לסחורה. וְיִשָּׂשׂכָר – הצלח בישיבת אהליך לתורה”.

הסכם כזה נהוג עד היום בין אנשי עסקים ולומדי תורה, והוא נקרא כמובן “הסכם יששכר וזבולון”. לפעמים נותנים להסכם תוקף משפטי ממש, בשטר שבו העשיר-הסוחר מכניס את הרב לעסק כשותף מלא המקבל חמשים אחוז מהרווחים. מצד שני, הסוחר הופך לשותף מלא בלימוד התורה של הרב, וגם הוא מקבל חלק ב’רווחים’ של הרב בלימוד התורה (והרי הרב שלנו הוא יִשָּׂשׂכָר, יש-שָׂכָר, כפי שלמדנו בחודש אייר).

לכל אחד כשרונו המיוחד ותפקידו המיוחד. לרב יש ‘ראש’ וסבלנות ללימוד תורה, למסור שיעורים ולכתוב ספרים, ולסוחר יש ‘ראש עסקי’ ממולח (כמובן, עסקים ביושר!). על כל אחד לשמוח בחלקו, וכאשר נוצרת שותפות-אמת בין השניים הרווחים הם כפלי-כפליים. כך נרתם החוש הפרגמטי של הסוחר (העוסק ב’פרגמטיא’) ל”חוש העיון” של הרב, וכל רווח של שקל (או דולר) נוסף מוקדש, בראש ובראשונה, להוסיף תורה, צדקה וחסד.

חוש ההילוך

לפי הקבלה, חוש הנפש המיוחד לחודש סיון הוא חוש ההילוך. אכן, זבולון אינו מנהל את עסקיו מתוך משרד ממוזג, אלא יוצא לדרך ומפליג בעצמו למרחקים. לעומת יששכר היושב ימים וחודשים באותה פינה בבית המדרש (כמעט מעלה אבק…) “רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב” – הרי לזבולון יש ‘קוצים’ והוא אינו מסוגל לשבת במקום אחד יותר מחמש דקות. סקרנותו אינה יודעת גבולות והוא חייב ‘לראות עולם’, לצאת למסעות מרתקים, להכיר ארצות ויבשות ולפגוש נופים ואנשים. אמנם זבולון אינו ‘תלוש’, יש לו בית בארץ-ישראל. אבל ביתו הוא לחוף הים – הגלים מספרים לו על ארצות רחוקות והספינה על המזח מוכנה להפלגה נוספת.

מה טוב ב’קופצנות’ הזו, בחוסר המנוחה? ראשית, האדם מתייחד בכך שהוא מהלך, כלומר מתקדם ומשתפר, אינו דורך במקום. הנביא זכריה רואה במראה הנבואה מלאכי-מרום וביניהם נמצא בן אדם, יהושע הכהן הגדול, ואז אומר ה’ ליהושע “אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ… וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה” – המלאכים נקראים “עֹמְדִים” מפני שדרגתם הרוחנית יציבה וקבועה, הם אינם חוטאים ונופלים ממנה (בדרך כלל) אבל גם אינם מתעלים ומתקדמים. ואילו לנו, בני האדם, יש “מַהְלְכִים” בין המלאכים העומדים – אנחנו יכולים אמנם להתדרדר וליפול אך גם להתקדם עוד ועוד. זהו חוש ההילוך שאותו מפתחים בחודש סיון, וזה מה ש’בוער בעצמותיו’ של זבולון, היהודי המהלך והנודד.

אי אפשר לתאר את העולם האנושי ללא חוש ההילוך, ללא דחף של התפתחות וקידמה. אם היינו “עומדים” במקום, היינו נותרים בתקופת האבן, בלי גלגל ובלי דפוס, בלי חשמל ובלי מחשב. זהו דחף אנושי בכלל, אך בעיקר דחף יהודי – לא לחנם ניתן למצוא את היהודים בכל צומת דרכים חשובה של התפתחות אנושית, תרבותית או טכנולוגית. אבל חשוב עוד יותר: “חוש ההילוך” מאפשר לנו להתקדם מבחינה רוחנית, ללמוד עוד ועוד, להיות טובים יותר, דבקים בה’ יותר. התקדמות כזו היא אין סופית. גם אם אתמול נראה היה שאני במצב טוב, הרי היום אני במצב עוד יותר טוב שיחסית אליו המצב של אתמול הוא כמו חטא!

כאשר יששכר נמצא לבדו, הוא עלול לשכוח את ערך ההתחדשות וההתקדמות. אך זבולון התוסס והערני נכנס לבית המדרש כרוח סערה ומנער את כולם. הוא מזכיר לנו שיהודי תמיד צריך ללכת, “יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל”. חוש ההילוך מביא אותנו היישר למתן תורה בחודש סיון – בחג השבועות, “זמן מתן תורתנו” – כי התורה ניתנה לנו כדי שנעלה תמיד מחיל אל חיל, עד אין סוף.

האור הסובב

אנו רואים, אם כן, שזבולון אינו רק העוזר של יששכר, אלא מביא אתו מעלה מיוחדת שאין אצל יששכר מצד עצמו. את ההבדל בין השניים נבין יותר טוב לפי מושגי הקבלה: יששכר היושב בבית המדרש עוסק באור התורה הגלוי לנו, זהו אור הקדוש-ברוך-הוא הממלא את העולם (“ממלא כל עלמין”), האור הנתפס בשכלנו ומתבטא ב’כלים’ של תרי”ג מצוות התורה. אבל האמת היא שניצוצות נעלמים של אור נמצאים גם מחוץ לבית המדרש, גם בעולם החולין, העסקים והמסחר, וגם באומות העולם. המשיכה של זבולון לעסקי העולם הזה, החשק שלו ‘לראות עולם’, נובע מתחושה פנימית שבתוך העולם הזה פזורים ניצוצות. כאשר הוא מפליג (או ממריא) לארצות רחוקות, ‘נדבקים’ אליו אותם ניצוצות, אפילו שלא בידיעתו, ויחד אתו הם מגיעים לארץ ישראל ולבית המדרש. הניצוצות האלה מייצגים את האור האלוקי הסובב (“סובב כל עלמין”), כלומר האור שאינו גלוי לעינינו, אינו נקלט בתוך המוּדעוּת שלנו (האור הסובב קשור לסוחר-הסובב בעולם).

אכן, לפי האר”י הקדוש, השורש של שבט זבולון הוא בספירת הכתר, המייצגת את האור הסובב ואת הרובד העל מודע של הנפש. לעומת זאת, השורש של שבט יששכר הוא בספירת החכמה, ראשית הכוחות המודעים. הכתר הבלתי נתפס הוא בבחינת “איִן” עבורנו, אך מכוחו מבריקה החכמה, “החכמה מאין תמצא” (ובגימטריא זבולון = מאין).

אוצרות בחול

 בנחלת זבולון בארץ יש הרבה קרקעות חוליות שאינן טובות לחקלאות. חז”ל אומרים שזבולון התרעם על כך, עד שנאמר לו שבנחלתו נמצא החלזון ממנו מפיקים את צבע התכלת יקר-הערך[1]. החול רומז גם לעולם החול שאליו נמשך זבולון. לכאורה, החול רחוק מהקודש, אך באמת מתברר שמתחת לחול גנוזים אוצרות יקרים. כאשר זבולון מבין שעולם החול נועד לשרת את הקודש, אז מתעלים ומתבררים אותם אוצרות ומעשירים את עולם הקודש עצמו בניצוצות מהאור הסובב. היחס של עולם החול לעולם הקודש מתבטא במאמר הידוע “דרך ארץ קדמה לתורה”, כאשר “דרך ארץ” כולל גם את המסחר של זבולון (ההולך בדרכי הארץ) – יש משהו בדרך ארץ שמאפשר את הופעת התורה.

תוך כדי ההליכה בעולם החול יש להקפיד במיוחד על שמירת ההלכה. כך, בקיום מצוות מעשיות, מתבררים הניצוצות הקדושים בעולם. למשל, ברכה על מאכל ‘שואבת’ את הניצוץ הקדוש החבוי בו. יש להדגיש שזבולון הסוחר איננו עם הארץ; הוא קובע עתים לתורה, ועליו נאמר “כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר ‘הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ’, אל תקרי הליכות אלא הלכות”. בנוסף, גם משבט זבולון יוצאים תלמידי חכמים מובהקים (כאחיו-חברו יששכר), “וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר”.

בית זבול

לעומת הנטייה של זבולון למסעות, נראה ששמו רומז למשמעות הפוכה. כך אמרה לאה אמנו בהולדת זבולון, בנה האחרון, “הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן”. “יִזְבְּלֵנִי” הוא מלשון בית-דירה: לאה מקווה שכעת עיקר דירתו של יעקב תהיה אתה (שהרי יש לה מחצית ממניין השבטים). אם כן, שמו של זבולון אמור לתת תחושה של בית, והנה דווקא הוא מסתובב לו בעולם…

יש בית ויש בית. יש בית המצמצם את היושב בו, מגדיר את התחום המחוסן מהשפעות הסביבה. טוב מאוד שיש לנו בית כזה, מוגן וחמים. אבל יש בית שאינו סוגר קטע אחד, אלא משקף את כל היקום, את האין סוף ממש! זהו בית המקדש שעליו אומר שלמה המלך “בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים”, ודווקא תחושת החופש והמרחבים של זבולון מאפשרת לבנות את בית המקדש, מקום השראת השכינה.

חכמינו אומרים שזְבֻל הוא גם כנוי לאחד משבעת הרקיעים, שבו נמצא “בית המקדש של מעלה”[2]. הרקיע הוא מציאות שמימית רוחנית עליונה הקשורה לאור האלוקי הסובב. במסעותיו של זבולון הוא מגיע כביכול עד הרקיע ‘זבול’, ומביא משם את האור המופלא והבלתי מוגבל שיתגלה במקדש כאן בארץ, “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”. זהו סודו של זבולון הסוחר, המביא אוצרות מארצות רחוקות, שמהם יבנו “בֵּית זְבֻל“ להשראת השכינה בעולם הזה.